פרשת "בהר בחקתי"

בס"ד
ד"ת אלו מוקדשים לרפואת אריאל בת רוני ולפורטונה בת עליזה ולכל חולי עמו ישראל

פרשיותנו פרשת "בהר בחקתי" [ויקרא כ"ה-כ"ז] עשירות במצוות כאשר המרכזיות שבהן הן מצוות השמיטה, היובל וכן איסור הונאה והלוואה בריבית.

אומרת התורה בפרשת בהר: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" [כה-לה]

ומבאר המדרש:"אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' ".
וכי מה דברים אלו אומרים?
בראש השנה מקציבים לו לאדם כמה הפסדים ונזקים יהיו לו במשך השנה. מי שיש לו שכל והגיון ונותן מכספו לעניים, ממילא הוא זוכה גם במצווה. ולכן אומר המדרש: אם הוא- "משכיל אל דל" שמשכיל לתמוך בעניים, הרי "ביום רעה ימלטהו ה".- שאם נגזר אליו יום רעה, לסבול הפסדים שונים, מצילהו ה' יתברך מכך, לפי שכבר הוציא את כספו מידו. אבל אם לא השכיל והוא מקמץ ידו לעני, הרי עליו להוציא את כספו "ביום רעה". [אהל יעקב]

ולכן אנו מבינים כעת את מצוות שמיטה ויובל. שבהן צריך האדם לשים מבטחו בהקב"ה. כי ימציא לו את מזונו גם כשאין השדות נותנים יבולם.

שנית, "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" [כה-לז]

מסבירה הגמרא [בבא מציעא ע"ג] "כל מי שיש לו מעות ומלווה אותם שלא בריבית עליו הכתוב אומר, "עושה אלה לא ימוט [יתמוטט\יפול] לעולם". הא למדת, שכל המלוה בריבית נכסיו מתמוטטין".
והא קא חזינן [אנו רואים] שלא מוזפי [מלווים] בריבית ומתמוטטין?! אר"א:"הללו מתמוטטין ועולין והללו מתמוטטין ואין עולין".
קושיית הגמרא, עומדת בעינה. שכן רואים אנשים שאינם מלווים בריבית שהם מתמוטטים ואינם עולים?! ברם, מצינו במדרש, על הפסוק "משפיל אף מרומם", שכאשר הקב"ה משפיל אדם, הריהו מרומם אחר תחתיו-שהוא נוטל ממונו של זה ונותנו לזה (לפיכך קוראים לרכוש - נכסים- שנכסים מזה ונגלים לזה, ולממון קוראים זוזים שהם זזים בעולם).
אבל זה שנוטל ריבית, נכסיו מתמוטטין ואובדים לעולם, כך שאפילו אחר אינו זוכה בהם. וזהו שמתרצת הגמרא:"הללו מתמוטטין ועולין"- הללו שאינם מלווים בריבית, הרי אפילו כשהם מתמוטטים ויורדים מנכסיהם, עולים אחרים במקומם. "והללו מתמוטטין ואין עולין"- המלווים בריבית כשהם מתמוטטים, אין איש עולה תחתיהם, אלא ממונם כלה ונאבד לעולם מבלי שיהנה איש ממנו".

ומילה מפרשת "בחקתי", כאשר עם ישראל,לא הולך בדרך ה', אומרת התורה" "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית" [כו-כה].
מסביר הנצי"ב מוולוזין, בפירושו על התורה ("העמק דבר"), כי מלך שכובש ארץ זרה, אינו מעניש את תושבי הארץ. שהרי מעולם לא היו נתיניו ולא נשבעו לו אמונים. אף אם לחמו בו, לא עשו בזאת כל פשע. ברם, אם תושבים מנתיניו של המלך, מתקוממים ומורדים בו, הרי לאחר שהוא מצליח לדכא את המרד הרינו מעניש קשות את התושבים, הללו, שכן הם נשבעו לו אמונים בתור נתינים והתמרדותם מהוה בגידה ופשע. מכיון שכרת הקב"ה ברית עם ישראל על הר סיני, שיהיו לו לעם סגולה וישמרו לו אמונים, לפיכך יהיה עונשם קשה וחמור ביותר אם יפרו ברית אמונים זו. היינו "חרב נוקמת נקם-ברית". יה"ר שנזכה רק לבשורות טובות ולהתעלות רוחנית.

שבת שלום,
אודי כהן
חבר "תנועת תורה אחרי צבא"
ובית המדרש "צעירי חולון"