כל חברה צריכה דירקטור - מאמר מאת פרופ' עמיר ליכט

האמירה "כל חברה צריכה דירקטור" עשויה להישמע מבודחת לאור הנתונים העולים ממאגר הדירקטורים של דן אנד ברדסטריט. אולם זו בדיוק המציאות המשפטית: כל חברה צריכה דירקטור, כי בכל חברה חייב להיות דירקטוריון. אין בעולם שיטה משפטית שבה ניתן לוותר לחלוטין על הדירקטוריון בחברה.

ריבוי הכהונות בדירקטוריונים מעלה את השאלה אם ניתן למלא בצורה אפקטיבית את החובות הכרוכות בכהונות כה רבות? ובכלל, מה מסביר את ריבוי הכהונות במועצות המנהלים, שמחזיקים בהן גברים וגם נשים לא מעטים במשק?
דירקטור חייב להכיר את החברה כדי שיוכל לעמוד במשימה הכפולה של הדירקטוריון - להתוות אסטרטגיה עסקית לחברה ולפקח על ההנהלה. מאז 2008 דורש חוק החברות מכל דירקטור בחברה ציבורית להצהיר, כי יש לו הכישורים הדרושים והיכולת להקדיש את הזמן הראוי לשם ביצוע תפקידו. אולם גם ללא ההצהרה, זו היתה הדרישה בדין הישראלי מכל דירקטור בכל חברה, גם פרטית, מאז שנות ה-50.

מובן מאליו, שככל שאדם מכהן כדירקטור ביותר חברות וככל שעסקיהן מגוונים ומורכבים יותר, כך יקשה עליו לעמוד במשימות הדירקטוריון. הנתונים לגבי ריבוי הכהונות בדירקטוריונים מצביעים על מספר מקרים שבהם מדובר באתגר לא פשוט, ויש בכך משום נטילת סיכון.

מדוע, אם כן, אנו עדים לתופעה של ריבוי כהונות בדירקטוריונים? קיים תמריץ קבוע וחזק לשימור רשת של קשרים חברתיים ועסקיים - תמריץ המסביר גם את השיעור הקטן יותר של נשים בקרב הדירקטורים. מינוי בני משפחה ואנשי אמון אחרים לדירקטוריון מאפשר לבעל מניות מהותי להתעדכן במצב החברה, מכיוון שיש להם גישה מצוינת למידע אסטרטגי. זאת בשעה שדיני החברות מקנים לבעלי המניות זכויות חלשות למדי למידע.

אך אלה אינן הסיבות היחידות. כיום ניתן לאגד עסק כחברה במהירות ובעלות נמוכה מאוד. הדבר יוצר תמריץ לאגד בנפרד פעילויות עסקיות שונות כדי לבודד אותן מפני הפסדים כבדים רק באחת מהן, לצד הרצון לנהל דו"חות כספיים נפרדים, להגדיר תחומי אחריות ועוד.

שיאן הכהונות בדירקטוריונים הבלתי מעורער של ישראל, אורי אונגר, מדגים את האפשרות הזו בצורה מובהקת. מבין 118 החברות הפרטיות שהוא מכהן בהן, יותר מ-70 קשורות לעסקי הנדל"ן "נכסי אריאל". ברבות מהחברות מכהן לצדו ניר גבעתי, שהוא אכן סגן השיאן הישראלי בדירקטורות, וביחד שניהם מהווים את כל הדירקטוריון.

"נכסי אריאל" מאגדים בניינים שונים בניהולם כחברות נפרדות. לעתים החניון של הבניין מאוגד אף הוא כחברה. למשל, חניון בית אירופה בתל אביב מאוגד בנפרד מהחברה המנהלת את בית אירופה.

אם אפשר לאגד את החניון, מדוע לא לאגד כל קומה בנפרד? בשלב מסויים ההפרדה המשפטית נעשית מלאכותית, והמנהלים ובעלי המניות לא מסוגלים להפריד בפועל את תשומות הניהול, את הניהול הכספי וכו'. במצב כזה גדל מאוד הסיכון שגם המשפט לא יכיר בהפרדה בין התאגידים, ובית המשפט עשוי להרים מסך, אם סבר שנעשה שימוש לרעה באישיות התאגידית. זהות מוחלטת של הדירקטורים בחברות השונות הוא סממן מובהק, המגדיל את הסיכון להרמת מסך.

הכותב הוא פרופסור למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה

http://www.themarker.com/tmc/article.jh ... 190869.xml