טעות אופיינית של משקיעים: החלטה נחרצת "לא למכור בהפסד". מיטב

הספרות הבורסאית בישראל עושה את צעדיה הראשונים, כאשר בעולם היא הגיעה כבר לשלב הבגרות שלה ומקיפה אלפי ספרים מלאי עצות למשקיעים כיצד נכון לנהל השקעות. חלקה, הספרות הפיננסית הפופולארית, גדושה בכותרות נדושות בסגנון: "כיצד תעשה את המיליון ($) הראשון שלך", "כיצד תכה את השוק?", "10 הכללים להתעשרות בבורסה", "כיצד מה שטוב לוורן באפט טוב גם לך?", "השיטה הטכנית – השיטה המנצחת", "כיצד להיות סוחר יומי (Day Trader) ולעשות הון", "מנסיונו של אשף פיננסים בוול-סטריט". בינתיים, מי שעושה, כנראה, את המיליונים, הם מחברי הספרים והמשווקים שעומדים מאחוריהם. במרבית הספרים הללו, העצות הן בכיוון פוזיטיבי: מה צריך לעשות כדי "להתעשר", וערכן, כמובן, מפוקפק.

בסדרת פוסטים אנסה לסכם עבורכם, מנסיוני כמנהל השקעות מזה יותר מ-30 שנים, דווקא את מה שלא כדאי/אסור לעשות כאשר אתה מנהל את השקעותיך. מנסיוני כמנהל השקעות, החלק הזה, שמחייב הרבה משמעת עצמית, קור רוח, נטרול השפעות אמוציונאליות על החלטות ההשקעה שלך, הוא לא פחות חשוב מהחלק השני שהוא, כמובן, מה כן צריך לעשות. שכן, גם אם אתה פועל נכון במרבית החלטות ההשקעה שלך, די בכמה החלטות השקעה שלא נכון לקבל אותן, כדי לפגוע קשה במה שאתה משיג באמצעות ההחלטות הנכונות, ולעיתים די בהן כדי להעביר אותך מרווח להפסד.

על היות בני אנוש לא רציונליים בקבלת ההחלטות הכלכליות שלהם ועל חשיבותה של הפסיכולוגיה כבר כתבתי לא מעט, והיום אתרכז בדוגמא אחת של מה לא נכון לעשות, או במלים אחרות – באחת הטעויות השכיחות אצל המשקיעים שכדאי להם מאוד להיות מודעים לה ולהיפטר ממנה.

והטעות היא ההחלטה הנחרצת שלא למכור ניירות ערך בהפסד.

ובכן, לידיעת המשקיעים, אין חיה כזו "הפסד על הנייר". הפסד הוא הפסד, הוא הפסד בין שהוא ממומש ובין שאינו ממומש.

ומדוע בכל זאת משתמשים בטיעון הזה של "הפסד על הנייר"? כי זה מאפשר למשקיע לחשוב שהוא טרם הפסיד. הקושי להחליט לממש את ההפסד נובע גם מכך שבמקרה כזה, המשקיע מקבע את ההפסד ומכיר בו, אבל, ואולי בעיקר מכך, שלהחלטה לממש את ההפסד מתלווה גם תחושת ההפסד. אתה מקבע לא רק את ההפסד אלא גם את תחושת ההפסד, וזה קשה אף יותר. זה קשה במיוחד כאשר השוק נמצא בגיאות ואתה מרגיש אז ה"פראייר היחיד בשכונה". על רקע זה ניתן להבין את הטענה – "אני אמכור כאשר מחיר נייר הערך יגיע למחיר הקרן, המחיר שבו קניתי אותו". זוהי עמדה מגוחכת שכן "מה עניין שמיטה להר סיני"? ראשית, מי אמר שהמחיר יחזור למחיר שבו קנית? אולי המחיר יוסיף ויירד? שנית, גם אם המחיר יחזור למחיר בו קנית, מתי זה יקרה? אולי עדיף למכור אותו ולרכוש נייר ערך אחר שעימו תחזיר לעצמך את ההפסד מהר יותר.

כלומר, העמדה העקשנית – למכור רק כאשר אני לא מפסיד, היא עמדה אמוציונאלית שבאה מעמקי הרגש ולא מעמקי השכל. האם בדקת מדוע נייר הערך שלך ירד? אולי היו סיבות טובות לכך. אולי טעית בהחלטה לקנות אותו ואולי ההחלטה הייתה נכונה לזמנה, אבל התרחשו דברים בחברה או בתחום עיסוקה שהפכו את ההחלטה, רק בדיעבד, ללא נכונה.

כלומר, מה שמשתמע מכל האמור עד כה, אינו שצריך בהכרח למכור כל נייר ערך שהפסדתי עליו , אלא שצריך לבדוק מהי סיבת ההפסד, ובאופן ענייני ולא רגשני, להחליט אם כדאי להמשיך ולהחזיק בו או למוכרו.

אבל, מה לעשות ורוב מכריע של המשקיעים והמשקיעות אינו נוהג כך. במחקר מקיף מאוד שנערך בארה"ב על עשרות אלפי תיקי השקעות, התברר שכאשר משקיעים קיבלו החלטה למכור ניירות ערך מתוך תיק ההשקעות שלהם, למשל, במצב שבו הם נזקקו למזומנים, ב-95% מהמקרים הם מכרו את ניירות הערך שבהם היה להם רווח, מה, שכמובן, נותן להם סיפוק ולא מייצר אצלם תסכול.

עכשיו, ישנם משקיעים שהקושי שלהם עם מצב שבו הם מפסידים כסף הוא כל כך גדול, שהם מקבלים החלטה – לא רק שהם לא ימכרו את נייר הערך שעליו הפסידו, אלא שהם יקנו כמות נוספת ממנו. מה הרציונל שבו הם משתמשים כדי לשכנע את עצמם? פשוט. אם נייר הערך היה טוב במחיר שבו קניתי, אז, על אחת כמה וכמה שהוא טוב במחיר הזול שאליו הוא הגיע אחרי שמחירו ירד.
החלטה כזו עוזרת למשקיע "לצמצם את ההפסד" ואת "תחושת ההפסד". נדגים:

משקיע רכש 100,000 מניות של חברת ה"פתי בע"מ" במחיר של 1 שקל למניה. איתרע מזלו ומחירה ירד ל-60 אגורות. שווי השקעתו ירד ל-60,000 שקל ושיעור ההפסד מגיע ל-40%.
המשקיע, נחוש לצמצם את ההפסד. הוא קונה 166,666 מניות נוספות במחיר של 60 אגורות, מה שעולה לו עוד 100,000 שקל.
עכשיו הוא מרגיש שהוא צמצם את ההפסד. כיצד? הוא רכש את המניה בשתי מנות בסכום של 100,000 שקל כל פעם. יש בידיו 266,666 מניות במחיר של 60 אגורות, ששווין 160,000 שקל.
פעם אחת הוא רכש את המניות במחיר 100 אג' ופעם שנייה במחיר 60 אג'. המחיר המשוקלל הוא 80, וראה זה פלא: מקודם, לפני הרכישה השנייה הוא היה "מופסד" 40%, ועכשיו ההפסד

"הצטמצם" ל-25% 80 -1 X100)) .
100

עכשיו כל מה שהוא צריך זה שמחיר המניה יעלה ב-33.3% ממחיר 60 אגורות ל-80 אגורות כדי שהוא יחזיר לעצמו את ההפסד, ולא שיעור כפול של 66.6%, מ-60 ל-100, כפי שהוא היה צריך קודם, לפני הרכישה השנייה שביצע.
ומה הוא שוכח, המשקיע היקר שלנו? שההפסד שהיה 40,000 שקל נותר בעינו, וכל השאר משחקים אופטיים. ומה הוא עוד שכח? שהוא הכפיל את השקעתו בחברה, ושאם התסריט האופטימי שבנה לעצמו לא יתממש, ומחיר המניה יוסיף ויירד, כי אז ההפסד שלו בכסף יגדל, ולא חשוב מהו שיעור ההפסד שלו באחוזים.

משקיעים מסוג זה, שמתעקשים "לי זה לא יקרה, אני לא אפסיד" בלי לבדוק מה גרם להפסד, ומוכנים לעשות הכל כדי "למחוק" את ההפסד, ולא פחות חשוב – את "זכרון ההפסד", במקום לממש את הפסד, אם צריך, ולהמשיך הלאה, גורמים לעצמם כמעט תמיד הפסד גדול יותר. זה מזכיר את אותו מהמר בקזינו, שחייב, אבל חייב, לנצח את הבית, ובינתיים הוא רק מגדיל את הפסדיו.

ושוב, אין זה אומר, שאסור לרכוש פעם שנייה את אותה מניה שרכשת קודם והפסדת ("שיטת הממוצע הנע היורד"), אלא זה בא להגיד, שמה שצריך לעשות זה לבדוק מהי סיבת הירידה והאם המניה שרכשת, היא כדאית לרכישה גם בנסיבות החדשות. אם בדקת והתשובה חיובית, אז "על הכיפאק" תרכוש עוד, אבל – לא בלי בדיקה.

ונחזור, לסיום, למחקר שהזכרתי. באותו מחקר בדקו החוקרים מה קרה אחרי שנה למניות שהמשקיעים מכרו ברווח, לעומת מה קרה למניות שהם לא מכרו בהפסד. והנה, התברר, שתיק המניות שנמכרו ברווח עשה תשואה עודפת גדולה על תיק המניות שלא נמכרו בהפסד. משמע, המשקיעים היו במצב טוב בהרבה לו נותרו עם המניות הרווחיות, ודוחים את תחושת הסיפוק שלהם מן המימוש, ובמקום זאת, מוכרים את המניות ההפסדיות שלהם, מממשים את ההפסד, חווים את חוויית התסכול המתלווה לכך, וממשיכים הלאה.