שלושה פתרונות לשלושה עמים. פסגות.

שלושה פתרונות לשלושה עמים. פסגות.

הפתרונות ההפוכים שמציעות מדינות אירופה וארה"ב לבעית המיתון והחוב הגדול שלהן, היא תופעה כלכלית חריגה ומרתקת. זה לא שיש לפנינו כלכלנים שונים שרואים את הדברים אחרת ומציעים, בהתאם לכך, פתרונות הפוכים לחוב של המדינות וליציאה מהמיתון – זה קורה כל הזמן; מדובר פה ביישום של תוכניות קיצוצים מאוד קיצוניות במדינות אירופה, לעומת תוכנית הפוכה של הגדלת תקציבים ותמיכות מאוד משמעותית בארה"ב, במטרה זהה: לאושש את הכלכלה ולצמצם את החוב.
לכאורה, מישהו פה טועה ובשנים הקרובות נגלה מי זה היה. למעשה, נראה שהמאפיינים של שתי היבשות והתנאים בהם פועלת כל אחת מהן, שונים מספיק בשביל להצדיק הבדל תהומי שכזה ביישום הפתרונות. מאותה סיבה, מי שמחכה לכישלון של יבשת אחת ולהצלחתה של אחרת על מנת להכריז על הגישה הכלכלית המנצחת, צריך לחשוב שוב. הניסוי הזה רחוק מלעמוד בקריטריונים בסיסיים – אירופה אינה יכולה להוות קבוצת ביקורת עבור ארה"ב, וגם לא ההיפך.
ארה"ב יכולה להרשות לעצמה מדיניות מרחיבה
ארה"ב מנהלת היום מדיניות קיינסיאנית על סטרואידים. אם הביקושים של המשק לא גבוהים מספיק עקב שיעור אבטלה גבוה וחשש שפוטנציאל הצמיחה נפגע, תדאג המדינה להגדיל מאוד את הביקושים שלה, בעזרת תוכניות בעלות עתק של מאות רבות מאוד של מיליארדי דולרים.
ונראה שאין לארה"ב כל סיבה שלא לעשות כן. ההלוואות שהמדינה לוקחת על מנת לממן את התוכניות הללו, נלקחות במחיר זעום של 3-3.5% בשנה, וסביר להניח שהתשואה על ההשקעות שהיא מבצעת בחוב שהיא לוקחת, גבוהה מעלות זו. מובן שאיש לא מבטיח לאמריקאים שגם בעתיד ימשיכו לדרוש ממנה מחיר כל כך נמוך, אבל בינתיים – וה"בינתיים" הזה נמשך כבר לא מעט זמן - זה עובד לא רע.
שלא, חלילה, ישתמע מכאן שהצלחת הגישה האמריקאית מובטחת. לא רק עליה בתשואות עלולה לטרפד את הצלחת התוכנית. גם גורמים מורכבים יותר הקשורים בשינויים רגולטורים מגבילים – כמו אלו שנקבעו ברפורמה הפיננסית, למשל; או גורמים הקשורים בשינוי הרגלים כתוצאה מהמשבר – עליית שיעור החיסכון של הצרכן האמריקאי, למשל; או גורמים הקשורים ברעשי משנה אפשריים של המשבר – האפשרויות כאן רבות כיד הדמיון הטובה על כל קורא; כל אלו, יכולים להעלות את ההתאוששות הכלכלית על שרטון – וזה אומנם מה שאנחנו מעריכים שיקרה. שלא לדבר על זה, שלמרות שתוכנית התמרוץ הפיסקלי של האמריקאים עדיין בעיצומה ולמרות שהיא תימשך גם עמוק אל תוך 2011, תרומתה לצמיחת המשק האמריקאי החל מהמחצית השניה של שנה זו, אינה חיובית עוד – שהרי, על מנת שתהיה חיובית היא חייבת להמשיך ולגדול, והיא לא.
אבל הבחירה האמריקאית מאוד ברורה: כדאי לנסות לקצר ולרדד את ההאטה ולזרז את החזרה לצמיחה, תוך דחיית התשלום (הוודאי) על כך לעתיד.

לאירופה אין ברירה – היא חייבת לקצץ
מדינות אירופה קיבלו החלטה הפוכה משל האמריקאים: קיצוץ תקציבי והעלאת מיסים.
אבל היום אי אפשר כבר לדבר על "אירופה" כמקשה אחת. אם פעם ההבחנה הברורה היתה בין מזרח היבשת למערבה, היום כאשר מדברים על מערב אירופה, צריך להבחין בין הצפון, שמציג התאוששות כלכלית בריאה (יחסית), לבין מדינות הדרום שאופינו לפני המשבר ברמת תחרותיות נמוכה יותר, ומאופינות היום בסימן שאלה לגבי יכולתן להחזיר את החובות שצברו.
נתחיל במדינות הדרום, מדינות "קלאב מד" כפי שהן מכונות. תוכניות הקיצוצים החריפים שהנהיגו יוון, פורטוגל, ספרד ואחרות, הן לא פחות מהימור. התרחיש בו קיצוצי התקציב והעלאות המס מפחית את הצמיחה ומונע מהמדינות הללו להתאושש כלכלית, אינו מופרך. אבל לא ברור שלמדינות הללו יש ברירה. עבורן, קיים תרחיש גרוע יותר מאשר המשך ההאטה הכלכלית – תרחיש של חוסר יכולת ללוות ולמחזר את חובותיהן. מדינות אלו קיבלו החלטת מדיניות הפוכה לזו שקיבלה ארה"ב, אך ברורה לא פחות ממנה: טובה האטה כלכלית ממשבר כלכלי.
מדינות צפון אירופה נמצאות במצב שונה. התשואה על אג"ח גרמני, למשל, נמוכה אף יותר מזו של ארה"ב. המשקיעים לא חוששים לרגע מתרחיש בו גרמניה או צרפת לא יחזירו את חובותיהן. שתיהן נהנות מאמון המשקיעים, והיו יכולות, עקרונית, לנהוג בשיטה הפזרנית והנעימה יותר של ארה"ב ליציאה מהמיתון. אז מה קרה פה? היועצים הכלכליים בגרמניה חושבים שהמדיניות האמריקאית תיכשל ולכן בחרו במדיניות הפוכה? יכול להיות, אבל לא זה היה השיקול המכריע.
רק דבר אחד יכול לגרום לפוליטיקאי להעדיף תוכניות צנע לא נעימות - בוודאי לא נעימות פוליטית: חוסר ברירה. הצפון המוצלח קשור בעבותות מטבע אל הדרום הכושל (יחסית). היום ברור שמטבע אחיד יכול לעבוד רק אם גם המדיניות הפיסקלית תהיה אחידה גם היא. גרמניה, הנהנית העיקרית מהמטבע האחיד, צריכה לתרום את חלקה לאיחוד המדיניות הפיסקלית ואינה יכולה לדרוש מיוון להדק את החגורה, בעוד היא משחררת את שלה: מטבע אחיד – מדיניות אחידה. אם גרמניה רוצה להמשיך ליהנות ממטבע אירו חלש יחסית (בעוד היא חזקה ומתחזקת), היא צריכה גם לסבול ממדיניות צנע (בעוד היא היתה יכולה לנהל מדיניות פזרנית לא פחות משל ארה"ב).

ומה בישראל?
בישראל הוחלט על הגדלה של התקציב כמו בארה"ב ועל העלאה של המיסים כמו באירופה. חצי תה, חצי קפה. על איזו תיזה כלכלית נסמכת מדיניות שכזו? לא ברור. מדובר, מן הסתם בהמצאה חדשה שהצלחתה המסחררת תביא לכתיבה מחדש של ספרי הכלכלה.
וזה עוד לפני שאמרנו מילה על העובדה ששלושת היעדים שקבעה הממשלה: קצב גידול התקציב, קצב ההפחתה בחוב וקצב הפחתת שיעורי המס הישיר, לא מתכנסים.
וגם לפני שהצבענו על העובדה שבמקביל להעלאת המיסים העקיפים בישראל, מופחתים המיסים הישירים בה. כל זאת, כאשר נטל המס הישיר בישראל הוא מהנמוכים בעולם המתועש, בעוד נטל המס העקיף הוא מהגבוהים בו.

אז מה היה לנו שם
ארה"ב מנהלת מדיניות פיסקלית מרחיבה בצורה חריגה; אירופה מבצעת תוכניות צנע חריגות לא פחות. הראשונה, מדינה מאוד תחרותית ועצמאית מבחינת מדיניות כלכלית. השניה, נחלקת לדרום שאין לו ברירה אלא להרגיע את המשקיעים בעזרת תוכניות קיצוצים מרחיקות לכת, והצפון – שאין לו ברירה אלא לבצע מדיניות דומה לזו של הדרום, בשביל לשמר את המטבע האחיד. ישראל מלכתחילה במצב טוב הרבה יותר משתי היבשות הללו, ולכן מרשה לעצמה לבצע מהלכים כלכליים תמוהים, מתוך מחשבה שאם הסתדרנו לא רע עד כה במשבר, זה גם יימשך כך. אפשר לקוות.