קצת היסטוריה: הבועות בישראל. מיטב השקעות.

קצת היסטוריה: הבועות בישראל. מיטב השקעות.

(1) בועת מניות הבנקים 1980-1983: האמא של כל הבועות בישראל
בועה זו התפתחה בעקבות הויסות המלאכותי הממושך מצד הבנקים את מניותיהם, תוך דאגה לעלייה יומיומית במניות, ולעלייה בשיעור מצטבר שגבוה משמעותית מהאינפלציה של אותם ימים (תלת-ספרתית). הבנקים התנו מתן הלוואות לעסקים ברכישת מניותיהם, ונתנו לצורך זה אשראי זול ללקוחות. מחירי המניות הגיעו לערכים לא ריאליים בעליל. שווי השוק של מניית בנק לאומי עבר את שווי השוק של מניית "צ'ייז מנהטן". הכל, טוב ויפה עד לאותו רגע שבו אי אפשר היה עוד לדחוף את הסלעים הכבדים האלה במעלה הפסגות, הויסות הופסק בהתערבות ממשלתית, המסחר בבורסה הופסק לכשבועיים שבהם נרשם פיחות חד של השקל, וכאשר חודש, צנחו המניות בכ-17%. ההפסד הדולרי היה הרבה יותר גבוה, והצניחה הייתה עלולה להיות הרבה יותר חדה (לפחות 70%), אלמלא התערבה הממשלה, הלאימה את הבנקים והפכה את מניותיהם לאג"ח צמודות דולר בערבותה. הבועה הזו והתנפצותה, הייתה בעלת השלכות כבדות מאוד על המשק כולו, והביאה להקמת וועדת בייסקי, שלימים הייתה "האם הרוחנית" של רפורמת בכר.

(2) בועת המניות ה"חופשיות" (1982): מפולת ריגר - פישמן
באותה עת של ויסות מניות הבנקים, נרשמה עלייה חדה בשערי המניות ה"חופשיות" – כינוי לכל המניות שלא נמנו על המניות הבנקאיות המווסתות. התפתחה ספקולציה פראית סביב מניות דוגמת אתא, פריון, ספנות, ועוד סחורה "משובחת" במחירים מפולפלים. התוצאה לא אחרה לבוא. בינואר 1983 החלה המפולת ומרבית המניות ירדו בין 40% ל-50%, רק כדי לגלות שכעבור שנה וחצי ביוני 1984, הן השלימו ירידה נוספת (גם בהשפעת ניפוץ בועת מניות הבנקים) ומצטברת בשיעור ריאלי של כ-80%.

(3) בועת המניות (1993): מפולת האשראי והכסף הזול
חלף עשור, והנה עוד בועה התפתחה לה. משנת 1989 עלו שערי המניות כמעט ברצף. היו סיבות טובות וענייניות לכך: קופות הגמל הפסיקו לקבל אג"ח מיועדות ואולצו להשקיע בבורסה, המשק נחלץ ממיתון ועבר לצמיחה תודות לעלייה ההמונית מארצות חבר העמים, האינפלציה ירדה באורח חד ועימה גם הריבית.

אלא, ששוק המניות הגזים. כבר בפברואר 1993 הגדיר נגיד בנק ישראל דאז, יעקב פרנקל, את שוק המניות כבועה, מה שגרם לירידות שערים חריפות, אך לא לזמן רב, והמגמה החיובית התחדשה. גל של הנפקות ניתך על הבורסה, חלקן של חברות קיקיוניות שלימים נעלמו והיו כלא היו. הבורסה אפשרה אז גיוס כספים ע"י חברות ריקות מתוכן ממשי, ואנשים מפוקפקים לא מעטים ניצלו זאת. חתימות היתר הרקיעו שחקים כדי לקבל פירורים מתוך ההנפקות החמות, מניות היתר נסקו בעשרות אחוזים בתוך פרק זמן קצר ברבע האחרון של 1993, הבנקים נתנו הלוואות זולות מאוד לכל מבקש כדי שירכוש את קרנות הנאמנות שלהם. הכל נראה טוב, עד שהחלה המפולת בינואר 1994 ובאותה שנה איבדו המניות בממוצע כ-40% מערכן. משקיעים ממונפים בהלוואות בנקאיות מצאו עצמם חייבים סכומים אדירים לבנקים וחלקם משלמים את "פירות הבאושים" האלה עד היום. היו גם כאלה ששלחו יד בנפשם, ובמקרים אחרים התפרקו משפחות. הנפילה, ומה שקדם לה, הייתה מלווה בשלל חקירות של רשות ניירות ערך בעניין "הקבוצה הרוסית", הדיסקונטאים, פרשת צברי ועוד מיני בישין מרעין, וכן בהקמת ועדת חקירה מיוחדת של הכנסת.