אין מחיר לחופש מאת טום הודג'קינסון

חברים יקרים, אני ממליץ לכולם לקרוא את ספרו של הודג'קינסון- הוא באמת עשוי לחולל שינוי בחייכם- אצלי זה עשה.

להלן קטע קצר מתוך הספר:
החיים המודרניים הם אבסורד גמור.
כיצד נהיה עַם חופשי?

האם שאלתם את עצמכם אי-פעם בשביל מה אתם טורחים ללכת לעבודה? למה תרבות הצריכה מלאה בכל-כך הרבה זבל? האם יש דרך טובה יותר, חופשית יותר, מאושרת יותר, לחיות את חיינו?

אם כן, הספר המשעשע הזה מיועד לכם.

טום הודג'קינסון, מחברו של רב המכר "אלוף בטלות", שואב השראה מן ההיסטוריה, הספרות והפילוסופיה, ומציע תוכנית מלבבת לאורַח חיים פשוט וחופשי יותר. הוא מראה שבחברת הצריכה יש לנו פחות חופש ממה שהיה לנו קודם, ושכדי לזכות בחיים חופשיים יותר כל מה שצריך הוא להפסיק לצרוך ולהתחיל לייצר.



אין מחיר לחופש של הודג'קינסון מלא כרימון רעיונות מעשיים ותובנות חכמות, ובעזרתו תוכלו ללמוד כיצד להשתחרר מכבלי החרדה, הביורוקרטיה, החובות, עבודות הבית, הסופרמרקט, הבזבוז

טום הודג'קינסון ממשיך לעשות את מה שעשה תמיד, וזה כולל עריכת מגזינים ומסיבות, וכתיבת מאמרים. הוא נולד ב- 1968, ייסד את מגזין האיידלר (הבטלן) ב- 1993, ומתבטל כיום בדבון, אנגליה.

אין מחיר לחופש מאת טום הודג'קינסון בהוצאת מטר
תרגום מאנגלית: יניב פרקש, 344 עמודים.

תוכן העניינים:
1 הקץ לחרדה; די לדאגה
2 קִרעו את כבלי השעמום
3 רודנות החשבונות והחירות שבפַּשטוּת
4 סרבו לקריירה ולכל הבטחותיה הריקות
5 צאו מהעיר
6 די למלחמת המעמדות
7 זרקו את השעון
8 די לתחרות
9 היחלצו מחובות
10 מוות לשופּינג, או הבריחה משבי התשוקה הצרכנית
11 בתקו את כבלי הפחד
12 עזבו ת'ממשלה
13 אמרו לא לייסורי המצפון ושחררו את רוחכם
14 די לעבודות הבית, או כוחו של הנר
15 סלקו את הבדידות
16 אל תיכנעו למכונה: השתמשו בידיים
17 בשבחי המלנכוליה
18 מספיק לקטר; עִלזו ושִמחו
19 חיהֶ בלא משכנתא; הֱיהֶ נווד מאושר
20 המשפחה האנטי־גרעינית
21 נטרלו את הכאב
22 תפסיקו לדאוג לפנסיה ותתחילו לחיות
23 הפליגו הרחק מן הגסות אל עבר
עידן חדש של דרך ארץ, אדיבות וחן
24 מוות לפוריטנים הנפוחים
25 השתחררו מן הסופרמרקט
26 די לשלטון הכיעור; יחי היופי, האיכות, האחווה!
27 הדיחו את העושר העָריץ
28 די לבזבוז; התמסרו לחסכנות
29 הפסיקו לעבוד, התחילו לחיות
30 משאבים חינם
31 לקריאה נוספת




אין מחיר לחופש | הקץ לחרדה, די לדאגה



אם מדברים על חרדה, הריני להודיעכם: "זאת לא אשמתכם". פִּרקו את העול: אותה הרגשה איומה, מכרסמת לב והופכת קרביים שמשהו לא בסדר, בצד תחושה כרונית של חוסר־אונים, אינה אלא תוצאתם של החיים בעידן של חרדה - חיים של מי שמדוכאים בידי פוריטנים, כלואים בסד הקריירה, מושפלים בידי בוסים, תקופים בידי הבנקים, מפותים בידי הסלבריטאות, משועממים בידי הטלוויזיה; חיים של מי שתמיד מקווים, פוחדים או מתחרטים. הדבר הזה - "הם", "האיש", "המערכת", "הקומביין", "המבנה" - איך שלא נקרא למבני הכוח - רוצה אתכם חרדים. החרדה משרתת היטב את הסטטוס־קוו. אנשים חרדים הם צרכנים טובים ועובדים חרוצים. ממשלות ותאגידים גדולים אוהבים, אם־כן, את הטרור - הם מתים עליו, כיוון שהוא טוב לעסקים. החרדה דוחפת אותנו חזרה אל חיקם החמים של קנייה באשראי ואוכל רע, ולכן המערכת מייצרת חרדה במכוון ובה בעת מבטיחה לחלץ אותנו ממנה.

שטף סיפורי האימה בעיתונים על התגברות הפשיעה גורם לנו חרדה. העיתונים מבקשים לספק בידור ורכילות, סיפורים שמזינים את הצורך שלנו בזעזוע ובאימה. הם עושים זאת היטב. דפדפו בדיילי מייל בכל יום שהוא, ותמצאו שתשעה מכל עשרה סיפורים הם שליליים ומטרידים. כל מבזק חדשות ברדיו וכל מהדורת חדשות בטלוויזיה, כל עיתון ורבות משיחות החולין שלנו מחדירים בנו אותו מסר עצמו: דאגה, דאגה, דאגה. מסוכן שם בחוץ, מלא מחבלים מטורפים, מתאבדים, מטילי פצצות ורוצחים וגנבים ונבלים ואסונות טבע. אל תצאו מהבית! שבו מול הטלוויזיה! קנו דברים באינטרנט! התכרבלו על הספה עם די־וי־די! במילותיו של השיר TV Party של הלהקה בְּלֵק פְלֵג, "החדשות בטלוויזיה מראות מה הולך שם בחוץ, פחד אלוהים!" כמו בספרו של ג'ורג' אורוֶול 1984 , גם לנו מספרים שאנחנו במצב מלחמה תמידי - רק האויב מתחלף מדי פעם. המלחמה במחתרת האירית נגמרה; כעת אנחנו נלחמים באל־ קאעדה. האויב שונה - החרדה זהה, וכמוה התוצאה סופית: אין־אונים בקנה מידה המוני.

אבל אם נטרח להתעמק באגדות האלה לכמה שניות, נגלה במהרה שאין כאן אלא בדיות נוחות. חוקר החרדה המבריק בראיין דין (Dean) טוען כי למעשה, שיעורי הפשיעה נותרו קבועים פחות או יותר ב־ 150 השנים האחרונות. דין טוען שהפחד מפני פשיעה מחוסר כל פרופורציה ביחס למציאות. האמת היא שתאונות דרכים ומחלות לב מסכנות אותנו הרבה יותר מן הפשע. מדי יום נהרגים בתאונות דרכים בבריטניה עשרה בני־אדם ומאות מתים ממחלות לב, אבל מובן שאיש אינו מציע לאסור על נהיגה או להוציא אל מחוץ לחוק את המתח המעיק על הלב. שורש הבעיה, אומר דין, הוא תעמולת הסכנה: "אמונותינו מתכנתות את המציאות שלנו. אם נאמין שהיקום הוא מקום לא בטוח ביסודו, נחווה חרדה מתמדת - שאינה דרך טובה במיוחד להפעיל את מוחנו".

העבודה שלנו, המאורגנת על־פי שיטת המִשׂרות הארורה, אינה עוזרת, משום שהיא דנה רבים כל־כך מאיתנו לעמל חסר משמעות. א"פ שומכר (Schumacher) "היה ההוגה הדגול האחראי לַספר "קטן זה יפה. שומכר, אנרכיסט ובטלן בנפשו, טען שעצם גודלו - היקפו האדיר, הבלתי־אפשרי והמסחרר של הקפיטליזם בן־ימינו - יונק את לשׁדהּ של הרוח. הוא סבר גם שהכבירות הזו הפכה את העבודה לעניין עקר ומשמים ההורס את הנפש, למשהו שצריך לסבול, רע הכרחי במקום מקור של הנאה. בספרו "עבודה טובה" הוא טוען שהחברה התעשייתית גורמת חרדה כיוון שבהתמקדותה בתאוות הבצע - מה שהוגדר בימי הביניים כחטא החמדנות - היא אינה משאירה לנו פנאי להביא לידי ביטוי את יכולותינו הנאצלות יותר:

החברה התעשייתית ניכרת תמיד באותו מאפיין זדוני של תאוות בצע וחמדנות המדרבנות תמידית... היא מכנית, מלאכותית, מנותקת מן הטבע, מנצלת רק מעט מזעיר מיכולותיו האפשריות של האדם, והיא דנה את הרוב הגדול של העובדים לבלות את חיי העבודה שלהם בלא אתגר ראוי כלשהו, בלא גירוי להשתפר או הזדמנות להתפתח, בלי שמץ של יופי, אמת או טוב.

לכן אני אומר שאחת הרעות החולות הגדולות של החברה התעשייתית המודרנית - אם לא הגדולה שבהן - הִנּהָּ שמתוך טבעה הפולשני היא כופה על האדם מתח נפשי מופרז ושואבת חלק בלתי־ סביר מתשומת לִבּו.

בנסיבות הקיימות, כאשר איננו עובדים, אנחנו צורכים. אנחנו יוצאים את שערי המפעל ושופכים את שכרנו היישר חזרה אל תוך המערכת, בסופרמרקט הקרוב. אנחנו קרועים באופן משונה בין תפקידינו בחברה - כפועלים מדוכאים מצד אחד, וכצרכנים מחוזרים מצד שני. במאה התשע־ עשרה, אנשים לפחות ידעו שאינם אלא זוג ידיים המפעילות מכונה ושהם מנוצלים למען רווחיו של מישהו אחר. לכן אולי היה להם קל יותר למרוד. החוזה היה ברור. כולנו יודעים שבמאה התשע־עשרה, עידן העבודה והעבדות, צמחה בקֶרב הפועלים תרבות נמרצת של מרי.

אבל כיום, ברגע שאנחנו יוצאים את שערי המפעל ועושים את דרכנו הביתה, שרים לנו מכל עבר סרנדות פרסומיות. תרבות השֵירות הופכת אותנו לנסיכים קטנים מוקפי חצרנים העוטים חיוכים אוויליים וששים ללחך את פנכתנו כדי שניתן להם את כספנו או שנתיר להם לבצע בנו את זממם. הם גורמים לנו להרגיש חשובים. עולם הפרסום מפעיל את אומנויות הפיתוי האפלות. כך ניסח זאת הסיטואציוניסט השאנן להפליא גי דֶבּור (Debord) בספרו חברת הראווה (1967) :

פועל זה, שנגאל לפתע מן ההשפלה המוחלטת שסימנה אותו בבירור בכל מסגרותיהן של מערכות הארגון והפיקוח של הייצור, מוצא את עצמו מדי יום מחוץ לסימון היצרני, כאשר למראית עין נוהגים בו כבמבוגר ומכרכרים סביבו בנימוס שתדלני, בתחפושת הצרכן. ההומניזם של הסחורה לוקח אפוא תחת חסותו גם את "שעות הפנאי והאנושיות" של הפועל.

גי דֶבּוֹר, חברת הראווה. תרגום: דפנה רז
(תל אביב: בבל, תשס"ב 2001), תזה מס' .43

העולם המסחרי מתייחס אלינו אפוא כאל ידוענים - "כי זה מגיע לכם", הוא אומר. הוא מחמיא לנו ומתרפס בפנינו וממשיך לעשות כן עד לרגע שבו אנחנו מוסרים את פרטי כרטיס האשראי שלנו. ואז אנחנו מושלכים הצִדה ככלי אין חפץ בו, אל כור מצרף של המתנה בתור נצחי לשירות הלקוחות. איזה טיפשים אנחנו.

גם המערך העצום של אמצעי השליטה העומדים לרשות המדינה המודרנית נועד בלי ספק להכניס אותנו למתח. אותם מוסדות ומכשירים שמוצגים לנו בתור אמצעי נוחיות וביטחון, מעוררים חוסר־ביטחון משום שהם מזכירים לנו שוב ושוב את הסכנות. משטרה; מצלמות מהירות; טלוויזיה במעגל סגור; אזעקות נגד פורצים. שתי הסוהרות האפלות הללו - "בטיחות" ו"גהות" - משמשות את החטטנים להמטרת מתקפות קשות יותר ויותר על חירותנו. כדאי לזכור, למשל, שהצעתו של שר הפנים הבריטי רוברט פּיל להקים את כוח המשטרה הראשון, עוררה מחאה ציבורית אדירה כשהועלתה ב־ 1828 , כיוון שהרעיון נתפש כניסיון לפגוע בחירויות. לפני שהוקמו משטרות בניהול ממשלתי, השמירה על החוק הופקדה בידי שוטרים שנבחרו באופן מקומי. בריטניה מפעילה כיום מנגנון אדיר שנועד לטפל ב־ 50,000 פושעים אמיתיים לכל היותר, בעוד 60 מיליון אזרחים שומרי חוק נאלצים לסבול. האמצעים הללו פוגעים בהנאה הספונטנית מן החיים, פוגעים בתענוג.

אני מתנגד לפשע, אבל לא משום שאני מסתייג מוסרית מעצם הפרתו של החוק - למעשה אני מוקסם מפושעים ומעבריינים צעירים בדיוק משום שהעבריינות שלהם מצביעה על סירובם להיכנע לסמכות. עבריינות היא אות חיים. אני מתנגד לפשע משום שהוא מזין ישירות את המנגנון הממשלתי: על כל פשע אחד שמבוצע, החירויות האישיות מותקפות בעוצמה גדולה פי עשרה. פצצה אחת מובילה לאלף חוקים חדשים. ממשלות אוהבות פשע, כיוון שהפשע מספק להן תכלית לקיומן - הגנה על האזרח - ותירוץ לשלוט בנו. לכן, האנרכיסט האמיתי צריך להימנע בכל מחיר מלעבור על החוק.

ספרו של ג'ורג' אורוול 1984 הופך למציאות גם בדרכים אחרות. בשעת כתיבתם של דברים אלה, ממשלת ארצות הברית מנסה לחייב את גוגל - מנוע החיפוש המסוגל לתעד כל דבר שחיפשנו אי־פעם - למסור לידיה את רשומותיו וכך להשיג תובנות על אופן פעולתם של מוחותינו. האינטרנט מאיים להפוך מִכּלי שחרור לכלי פיקוח, למרגל בכל בית. אני מניח שאותו הדבר יוכל לקרות לתכתובת האלקטרונית שלנו. שיחותינו האינטימיות ביותר מתועדות, נרשמות, נשמרות, ויֵשבו לעד על דיסק קשיח ענקי כלשהו למקרה שהרשויות יצטרכו להציץ בהן בעתיד. האח הגדול אינו רק צופה בנו אלא גם מקשיב לנו, מצותת לנו ואפילו מתבונן אל תוך מוחותינו ובוחן את תוכן נשמותינו. ויתר על־כן, נכנענו למערכת מרצוננו החופשי. הדואר המלכותי מעולם לא עבד כך. וכעת מתרגש אִיום חדש על החירויות האזרחיות שלנו בבריטניה - איום בדמותן של תעודות זהות שיתעדו את העברות הפעוטות שלנו.

החרדה, והעובדה שאנחנו מוקפים בגורמים מעוררי חרדה, מצויות בלב־לבו של הפרויקט הקפיטליסטי. לכן אני אומר "זאת לא אשמתכם". אותו המיתוס עצמו מונצח בכל מקום: אתם נמצאים מרחק אובייקט אחד מן האושר. זה יכול להיות האלבום האחרון של U2 , תרומה לצדקה, פוליסת ביטוח מקיפה יותר, כרטיס אשראי נוסף, חופשה חלומית, משרה משופרת, מכונית מהירה יותר... למרות כל הפעמים שבהן המיתוס הזה כשל ולא העניק לנו את הסיפוק המובטח, אנחנו חוזרים אליו שוב ושוב ומבקשים עוד. במילותיו של מייסד להקת הפּאנק קראס, פֶּני רימבּו, אנחנו "מאכילים את היד שנושכת אותנו". אנחנו נותרים בלתי־מסופקים. הקפיטליזם מאכזב באופן מתמיד ובלתי־פוסק. אותו הדבר בדיוק שמבטיח לך חירות יכול להפוך במהירות למה שמדכא אותך.

חרדה פירושה הקרבת היצירתיות על מזבח הביטחון. היא ויתור על חירויות אישיות בתמורה להבטחה - שלעולם אינה מתממשת - לנוחות, לצמר גפן, לקניונים ממוזגים. הביטחון הוא מיתוס; הוא פשוט אינו קיים. אבל זה לא מונע מאיתנו להמשיך לרדוף אחריו.

חלקנו עשויים לשאוב הנאה כלשהי מן החרדה והרגעתה, כפי שחלקנו נהנים להתנדנד מקראק להרואין, משיא לשפל. לא מזמן ישבתי בקרון המסעדה ברכבת ליד איש חביב, בשנות השישים לחייו. הוא שאל אם ארצה להציץ באיבנינג סטנדרד שלו. השבתי שלא, שעיתונים מעוררים בי חרדה כיוון שהם מנופפים בהמוני בעיות שאין לי שום יכולת לטפל בהן. הוא השיב: "אה, אני דווקא אוהב חרדה. כי אז יש לי סיבה טובה לשתות משהו!"

הממסד הרפואי חובב התרופות ממשיך לעודד אותנו באורח שערורייתי להאמין שנוכל להימנע ממחלות לב באמצעים מכניים, קרי באמצעות הפסקת עישון או נטילת תרופות רעילות - כאשר ברור כשמש שגם אם אלה עשויים לסייע לנו, הרי הסיבה האמיתית למחלות לב היא לבבות חרדים.

הבטלה, הישיבה באפס מעשה - פשוטו כמשמעו - יכולה לעזור למלחמה בחרדה. אסטרטגיה אחת היא פשוט לשכוח, לעזוב את עצמך ולתת לדברים לזרום דרכך. ניטשה ממליץ:

לסגור לשעה קלה את דלתותיה וחלונותיה של התודעה; לא להיות מופרע על ידי ההמולה והקרב המתחוללים בעולם התחתון של הנפש, בה מוצבים בסירוגין זה לצד זה וזה כנגד זה האיברים המשרתים; מעט שלווה, מעט tabula rasa של התודעה, על מנת שיהיה שוב מקום בשביל החדש, בראש וראשונה בשביל תפקידים ופקידים נאצלים יותר, בשביל שליטה, ראיית הנולד, הועדה לעתיד )שהרי האורגאניזם שלנו בנוי בצורה אוליגארכית( - הנה זו תועלתה של השיכחה האקטיבית כאמור, זו שהיא בחינת שומר הסף, ממונה על הסדר הנפשי, על השקט ועל הטכס. ומן הראוי מיד לעמוד על כך, באיזו מידה לא ייתכנו ללא שיכחה שום אושר, שום עליצות, שום תקווה, שום גאווה, לא שום עכשיו.

פרידריך ניטשה, "לגניאלוגיה של המוסר", מאמר שני: "אשמה, מוסר כליות ודומיהם", בתוך פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע. תרגום: ישראל אלדד (ירושלים ותל אביב: שוקן, 1967) , עמ' 260 .

ב"שִכחה" מתכוון ניטשה למיומנות של למידה כיצד לחיות. הזיכרון יכול להיות אויב. כמה פעמים אנחנו שוכבים ערים בלילה ומהרהרים בִּכאב בכל הדברים שנצטרך לעשות בעתיד ובכל הדברים שבהם טעינו בעבר? לכן השתכרות מתונה היא רעיון מצוין מבחינתי, כל עוד איכות המשקאות גבוהה. אֵייל אמיתי הוא קומפּוסט לנשמה. וזו גם הסיבה לכך שחשוב לקרוא דברים ראויים. צריך להכניס לראש חומרים איכותיים, מרכיבים איכותיים. תזונה המורכבת מכתיבה טובה בלי עיתונים ומגזינים זבליים, שרק מחמירים את החרדה, תייצר מחשבות איכותיות ואדם עצמאי ובעל תושייה. הזינו את מוחכם.

בתחום הגינון נכנסת לאופנה השיטה פחותת המאמץ של הזנת האדמה בחומר אורגני עשיר במקום עדירתה מדי שנה ברוב עמל. זו הדרך הטבעית, שאינה כרוכה בעבודה רבה כל־כך. היא נותנת לטבע לעשות את שלו תוך התערבות אנושית מזערית. אותו העיקרון תקף גם למוח: הזינו אותו במרכיבים איכותיים, בספרים, במזון וביופי, והוא ייעשה פורה ויניב דברים מועילים ויפים. הזנת המוח כרוכה גם בהרבה פחות עבודה מאשר עדירה וחיטוט בו. "הרבה יותר קל להזין את המוח מאשר לעדור ולחטט בו". העדירה יכולה אף להזיק, כיוון שהיא מעלה אל פני הקרקע זרעי עשבים רעים שבנסיבות אחרות היו נותרים רדומים. או אז נובטים זרעי העשבים הרעים האלה ומייצרים מטען חדש של עבודה מיותרת.

אנחנו זקוקים גם לתזונה של חברה מעוררת, של מצב רוח טוב, שמחה, חגיגה וכיף. "מצב רוח טוב", או במונחים מודרניים "להריץ קטעים עם החבר'ה", הם מן התענוגות הגדולים ביותר שיש לחיים להציע, תענוג שיכול למחוק את כל תחושות החרדה - בעיקר כשמגלים שכולנו סובלים מהן. סילוק העיתונים והטלוויזיה מן החיים עוזר להפליא. הצלחתי להסתפק בעיתון אחד בשבוע, וכך נותר לי הרבה יותר זמן להתרכז בדברים החשובים בחיים, כמו שתייה ומוזיקה. הַחליפו את הטלוויזיה בחברים, ואת העיתונים בספרים.

עבור אלה מאיתנו הנצורים בעלטת האכסדרות של העיר הגדולה, כפי שניסח זאת קולרידג', אני ממליץ בחום להימנע מן הרכבת התחתית ובמקום זאת לרכוב על אופניים. שנתיים שלמות ביליתי בלונדון ברכיבה על אופניים לעבודה. עשרים וחמישה קילומטרים של רכיבה מדי יום, כמעט שעתיים על האופניים - ואיזה תענוג זה היה. הרכיבה מייצרת תחושה מלהיבה של חירות ושליטה עצמית, כמו תחושה מהנה ביותר של חיסכון כספי. אתה משייט לך בעיר, בתוכה אבל לא חלק ממנה, חי אותה ולא נשלט בידה. באוטובוס וברכבת אתה משמש מטרה נייחת לשלטי הפרסום. על האופניים, לעומת זאת, אתה יכול פשוט להפליג על פניהם. אנשים אומרים שאינם רוכבים על אופניים כי זה "מסוכן", אבל זה בסך־הכול תירוץ עלוב ודוגמה לקטנוניות שהספר הזה נלחם בה.

אז מה אם יש קצת סכנה בחיים? מה רע בזה? תתעוררו! אם אינכם יכולים להתמודד עם רעיון האופניים, השאירו הרבה זמן לנסיעותיכם ושבו בקומה העליונה של האוטובוס. גם זה יכול להיות תענוג גדול, ומאותה הסיבה: אתם גולשים דרך העיר, משקיפים מנותקים. חוויתי רגעים של אושר אמיתי על האוטובוס, רגעים שבהם יכולתי כמעט להפריך את כל מה שכתבתי לעיל ולהאמין באמת שזהו עולם נפלא. או ללכת ברגל! ללכת בפארקים ולהתפעל מן הגנים האציליים! מן הרכבת התחתית, לעומת זאת, הימנעו בכל מחיר. כפי שאומר חברי מרק מנינג, הידוע גם בשם זודיאק מַיינְדְוורפּ, "אני לא יכול לשבת ולנעוץ עיניים בדממה באנשים שאני לא מכיר".

אסטרטגיה נוספת להתמודדות עם חרדה היא להבטיח שיומך יהיה מגוון. אחת מהנאות החיים בכפר הִנָּהּ העבודה הפיזית הרבה שיש לעשותה. שלושה או ארבעה ימים בשבוע אני משרך את רגלי אחר הצהריים לחלקת הירקות שלי ושותל, עודר, מנכש, סוחב זבל או סתם בוהה. תזונה המורכבת מעבודה מנטלית בלבד היא מחניקה. "מובן שלאיכר החרוץ קל הרבה יותר מאשר לפקיד המתוח לכוונן את מוחו לאלוהי", אומר שומכר. ואת זאת מוכיח שכני, האיכר ג'ון. אחד הדברים הנהדרים, לדבריו, בחיי האיכר, הוא כמות הזמן שיש לך לחשיבה איכותית. והנה רעיון נוסף: אל תלכו לחדרי כושר. חדרי כושר שקועים באופן חסר תקנה ביוהרה ובכסף, ובחתירה אבסורדית לשלמות. הם התגלמותו הגופנית של המוסר הצרכני. הם אנטי־מחשבתיים, ומסכי הענק שלהם מוחקים את מוחותינו ומסיטים את דעתנו מן העצמי.

לפעמים נדמה לי שהחיים בימינו מסתכמים בבהייה במסך. אנחנו בוהים במסך כל היום בעבודה. אנחנו בוהים במסכים בחדר הכושר. מסכים מותקנים היום גם באוטובוסים. יש מסכים ברכבות. ואז אנחנו מגיעים הביתה ובוהים במסך המחשב שלנו לפני שאנחנו הולכים לבהות במסך הטלוויזיה. אם אנחנו רוצים להתבדר קצת, אנחנו הולכים לבהות במסכי קולנוע. עבודה, מנוחה ושעשוע - כולם כרוכים בבהייה במסכים. מסכים הופכים אותנו למַקלטים פסיביים. נפצו את המסך ומִצאו במקומו עיפרון ופיסת נייר. הלאה הטלוויזיה; ברוך הבא, הגיר!

הלאדיסט החדש קירקפטריק סֵייל הלך בכיוון הנכון כשניפץ מסך מחשב על הבמה. המסכים שוטפים אותנו בחייהם של אנשים אחרים, מסירים מאיתנו את האחריות ליצירת חיים משלנו. אנחנו צופים באנשים אחרים עושים דברים במקום לעשות אותם בעצמנו. זה הופך אותנו לחסרי־אונים באופן קיצוני, וחוסר־אונים מוביל לחרדה. וחרדה מובילה לשופּינג. ושופּינג מוביל לחובות. וחובות מובילים שוב לחרדה.

פתרון פשוט נוסף לחרדה טמון באימוצהּ של תיאולוגיה פטליסטית. הקתולים, למשל, כנראה חרדים פחות מן הפרוטסטנטים. הבודהיסטים בוודאי חרדים פחות מן היהודים. אם תאמין שאין הרבה היגיון בחיים פרט לניסיון ליהנות מהם, חרדותיך ישככו. חרדתך תגבר, לעומת זאת, אם תתאפיין בהלך רוח פוריטני ותחשוב שאתה נורא חשוב בעולם, ושמאוד משנה מה תעשה. חשיבות עצמית מולידה חרדה (ראו פרק 24). עלינו ללמוד לא לדפוק חשבון - לא במובן של התנהגות אנוכית, אלא במובן של חיים חופשיים מדאגות. היום אנחנו מתגאים ב"אכפתיות" שלנו ומשליכים פרחים על קברי זרים כדי להוכיח את טבענו ה"אכפתי" לכל מי שמסתכל במקרה. "אני בן־אדם מאוד אכפתי", אנחנו אומרים - משפט שכל משמעותו היא שאנחנו מעמיסים על כתפינו את בעיותיהם של אחרים מבלי שתהיה לכך השפעה מועילה מעשית כלשהי. הדיבורים על אכפתיות הם ריקים מכל תוכן.

על־כן, שחררו את עצמכם מדאגה ומאכפתיות. חובתכם המהפכנית כשואפי חירות היא להיעשות עליזים וחופשיים מדאגות. הַפסיקו לעבוד; הַפסיקו לקנות; הַתחילו לחיות. חִגגו, שתו. אִכלו עופות מפוטמים ונקניקים טובים. שתו יינות מתובלים ואֵיילים משובחים. הקפידו ששולחנכם ייאנק תחת משקל המזון. הכינו ריבה וצ'אטני. נגנו בהֶרדי־ גֶרדי. השיגו פסנתר. לאחרונה הפכתי את הפאב הביתי שלי לחדר מוזיקה. מצאנו פסנתר מועדונים ישן שהשגנו כמעט בחינם. ועכשיו אנחנו יכולים לשיר יחד סביבו. כפי שחרדתכם היא תוצר של דמיונכם - אף שזה מושפע מן העולם המסחרי - כך דמיונכם יש לו הכוח להחליף את החרדה במצב רוח טוב.

רכבו על אופניים

© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור



אין מחיר לחופש - טום הודג'קינסון
How to Be Free - Tom Hodgkinson