פרשת חקת-כבוד רבו וכבוד שמיים שווים?!

בס"ד
פרשת "חקת"

בפרשת "חקת" מוציאים אנו נושאים רבים. אול, נדמה יותר כי החוט המקשר בפרשה הינו מוות. מות מרים ואהרון.
אולם, לא בכך נעסוק. הפסוק המעורר תשומת לב בקרב הפרשנים, ראשונים כאחרונים הינו:

"המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם".
ועל כך הגמרא (סנהדקין קי עמ,א) אומרת: אמר רב חסדא: "כל החולק על רבו--כחולק על השכינה, שנאמר "בהצותם, על ה'" (במדבר כו,ט). וכל העושה מריבה עם רבו--כעושה עם השכינה, שנאמר " המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'" (במדבר כ,יג)". וכן נפסק ברמב"ם,משנה תורה, ספר המדע, הלכות תלמוד תורה פרק ה, הלכה ג.

ברור כי הלכה זו בהחלט מעוררת יראת כבוד כלפי רבו. מפני מה? משום שהשווה הכתוב כבוד רבו לכבוד המקום.

לאמיתו של דבר, זו לא ההשוואה הראשונה. הגמרא (קידושין נז) מספרת על שמעון העמסוני אשר דרש כל "אתין" (המילה את) שבתורה בדרך של ריבוי. עד שהגיע לפסוק: "את אלהיך תירא". ומיד פרש.מדוע? משום שלא ידע כיצד לדרוש פסוק זה בדרך של ריבוי, מאחר שאין דבר המשתווה לכבודו של המקום-הקב"ה.

אמרו לו תלמידיו:" רבי, מה יהא על כל אתין שדרשת?" אמר להם: "כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כך אקבל שכר על הפרישה. עש שבא ר' עקיבא ואמר: "את ה' אלוקייך תירא"- לרבות תלמידי חכמים. כלומר, ר' עקיבא דורש ברבים את השיטה: "מורא רבך כמורא שמיים".

ונראה להקשות: האין כאן מן העזות לדמות את כבוד הנברא לבורא??

ונראה לתרץ, ממסכת ברכות (נח). הגמרא דנה שם בברכות שיש לאדם לברך כלפי חכמים מן האומות העולם וכלפי חכמי ישראל. וזו לשון הגמרא: "הרואה חכמי אומות העולם מברך ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם. הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו. וכמובן שצריך להבין את ההבדל שעשו חז"ל במטבע לשון הברכה: "חלק" לעומת "נתן" ?

אלא ישנו הבדל מהותי בין המושג נתינה לבין המושג חלוקה. למשל, בנתינת מתנה, המתנה היא דבר חיצוני מצד הנותן. הפריט שאדם מקבל ,הוא לא חלק מהנותן. אולם, בחלוקה, המחלק משאיר חלק ממנו, חלק מעצמו אצל המקבל. כשאדם מלמד את חברו חכמה הוא נותן חלק מהפנימיות שלו לתמיד.

כשהקב"ה נתן חכמה לאומות העולם, חכמה זו הייתה חיצונית, "מתנה" מבית גנזי הבורא. ולכן הרואה חכם מבין אומות העולם, מברך שנתן מחכמתו לבשר ודם.

אולם כשרואה חכם מחכמי ישראל מברך שחלק מחכמתו ליראיו. כאן, החכמה שאתה רואה היא חכמת התורה, חכמה קדושה שהיא חלק מהבורא יתברך, הבורא כביכול לקח חלק ממנו ונתן אותו לתלמידי חכמים העוסקים בתורה.

ולכן, השאלה בה פתחנו אינה קושיא. תלמיד חכם, שעוסק בתורה, חלק מהבורא יתברך טמון בו וכשאנו מכבדים את תלמידי החכמים אנו בעצם גם מכבדים את החלק האלוקי הטמון בהם, את אותו החלק שנתן להם הבורא מעצמו. ולכן גם עומד ר' עקיבא ודורש בפני כל "את ה, אלוקייך תירא לרבות תלמידי חכמים", כיוון שחלק מהת"ח הוא חלק עצמי שניתן לו מהבורא. ( ע"פ מהר"ל נ, יראת ה'' פרק ה)

שבת שלום,
אודי כהן
חבר "המכון הגבוה לתורה" ומנהל פורום יהדות באונ' בר-אילן.
מייל לתגובות: udi6519@gmail.com