דור בלי בית - כלכליסט

הם עובדים, יש להם תארים מתקדמים, משרות טובות, מקצועות מתגמלים ועזרה כספית מההורים. ועדיין, כמעט בלתי אפשרי מבחינתם לקנות היום דירה. המחירים זינקו ב־17% רק בשנה האחרונה. כך נראים החיים של האנשים שבועת הנדל"ן הישראלית משאירה מאחור

הם עובדים, יש להם תארים מתקדמים, משרות טובות, מקצועות מתגמלים ועזרה כספית מההורים. ועדיין, כמעט בלתי אפשרי מבחינתם לקנות היום דירה. המחירים זינקו ב־17% רק בשנה האחרונה. כך נראים החיים של האנשים שבועת הנדל"ן הישראלית משאירה מאחור

שלומי מורדו (34) מיואש. "נמאס לי לנדוד בין דירות שכורות, אני רוצה להשתקע בדירה משלי, ואין על מה לדבר — דירה נורמלית זה מיליון שקל מינימום", אומר מורדו, איש הייטק מראשון לציון, נשוי ואב לבני 8 ו־4. "אני מרוויח בסדר וגם אשתי מרוויחה בסדר, אבל זה בלתי אפשרי לחסוך סכומים כאלה בשביל לקנות דירה. גן טוב לילדים עולה 2,500 שקל, ולשכור דירה זה מינימום 3,500 שקל. אני גר בראשון בשכירות, ולא יכול לקנות בה דירה. אחותי אדריכלית, בעלה בחור מדהים, בדרך לדוקטורט בביוכימיה, וגם להם אין אפשרות לקנות דירה. אין לי 300 אלף שקל להון עצמי וגם לא יהיו לי בקרוב. מי ייתן לי הלוואה של מיליון שקל? והאבסורד הוא שלפני שלוש־ארבע שנים חיפשנו דירה ב־500 אלף שקל, קרה משהו והחלטנו לדחות את זה, ומאז זה נהפך לבלתי אפשרי. אפילו על הרחבת המשפחה אתה חושב פעמיים".

את התסכול הזה ניתב מורדו לקבוצה שהקים בפייסבוק, "לקנות דירה". הטקסט שמציג את הקבוצה מספר את הסיפור כולו, בגובה העיניים: "כל זוג צעיר רוצה לקנות דירה שתשמש לו כקן למשפחה שהוא כל כך אוהב. ואז הוא קם בבוקר, הולך לעבודה, קורע את התחת, סופג ביקורת וסובל את הבוס המעצבן. ואז מגיע היום העצוב/שמח של המשכורת שלא עלתה במשך שנתיים לרובנו, והוא אמור לקנות בית עם ה־7,000 שקל נטו/ברוטו בממוצע, פלוס השכר של אשתו. איך אנחנו, הזוגות הצעירים, אמורים לקנות בית ב־1.3 מיליון שקל עם שכר כזה? אני חושב שדופקים אותנו יותר מדי! לי אישית נמאס!".

למה זה קורה, לדעתך?

"אין פרופורציה בין השכר שלא עולה למחירי הדירות המטורפים", עומד מורדו על התנגשות הנתונים הגדולה. "לאנשים אין במה להשקיע אז הם קונים דירות, ואנחנו הצעירים נדפקים. אני לא מכיר הרבה צעירים עם 400 אלף שקל פנויים, ואם אתה לא עשיר או לא חסכת בעצמך שקל לשקל, אז אתה לא יכול לקנות דירה".


"הבנק והמתווכים נפנפו אותנו"

זה קולו של מעמד הביניים, ישראל 2010. שוק הנדל"ן המזנק פולט לא רק אוכלוסיות מוחלשות או אנשים שלא יוותרו על דירה בארלוזורובה־דיזנגובה, כמו שקראו לזה הגששים. מחוץ לטאבו נשארים גם ישראלים ממוצעים, בני 30 פלוס, בעלי תואר ראשון, לפעמים גם שני, משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים, גם במקצועות מתגמלים היטב כמו הייטק או עריכת דין, הורים צעירים שעושים מילואים, משלמים מסים ורוצים לגור בשכונה טובה. במילים אחרות, לרוב בני המעמד הבינוני בישראל אין היום שום דרך לקנות דירה.

ואלה המספרים, כפי שעולים ממפקד האוכלוסין הטרי שחלק מממצאיו פורסמו בתחילת החודש: לפני 15 שנה, ב־1995, 73% ממשקי הבית בישראל גרו בדירה בבעלותם. לפני שנתיים, ב־2008, התכווץ המספר ל־65.8% בלבד.

נתונים נוספים שפורסמו לפני שבועיים חושפים את הסיבה לכך. רק ברבעון החולף, הראשון של 2010, עלו מחירי הדירות ב־4.1%. בשנה האחרונה הם עלו בלא פחות מ־16.6% בממוצע ארצי. כשמתעמקים בנתונים שפרסם השמאי הממשלתי הראשי אייל יצחקי, מתברר שהעלייה החדה ביותר (30%) היא אמנם בתל אביב, אבל שהזינוקים לא פסחו גם על אזורים שפעם היו נגישים יחסית: באר שבע (עלייה של 23% בשנה), חיפה (21%), פתח תקווה (21%), אשקלון (20%), הרצליה (18%), ראשון לציון (17%), ירושלים (16%) ורחובות (15%). בערים האלה, המשמעות היא שדירות עולות כיום עד 120 אלף שקל יותר מכפי שעלו לפני שנה.



נדבר במונחי משכורות: לפי בדיקה של פירמת רואי החשבון BDO זיו האפט, בסוף 2009 נדרשו לזוג צעיר שמשתכר 12 אלף שקל ברוטו לפחות 90 חודשי עבודה כדי לקנות דירה — וזה בהנחה שכל השכר מושקע בדירה הזו. שנתיים קודם לכן נדרשו רק כ־60 חודשים — זינוק של כ־30% (ראו גרף).



הכוונה כמובן לדירה ממוצעת, לא לבית פרטי רחב ידיים, דירה במגדל יוקרה או פנטהאוז מהודר, אפילו לא למטראז' נרחב המשופץ בסטנדרט גבוה. זוג צעיר רוצה להתחיל איפה שהוא, בדירה ראשונה שבה יגדל את הילד הראשון, אולי גם קצת את השני, ויטווה חלומות על העתיד, שבו יהיה לו יותר כסף לקנות את בית חלומותיו. אלא שהזוגות הצעירים, הקליינטים הטבעיים לדירות, הם כמעט לא פקטור בשוק. לפי נתוני חברת שיווק הנדל"ן אלדר, ב־2009 משפחות צעירות היו שליש מרוכשי הדירות. במרץ האחרון הם היו רק 13%.


למה? בגלל מחירי הדירות, המשכורות הקפואות או המקוצצות, הפיטורים — ושוק הנדל"ן, שמכוון רק לעשירים, ופשוט מדיר את המשפחות הצעירות, אפילו אם יש להן חלום קטן על דירה מחוץ לגוש דן.


זה מה שגילתה גם מיכל נעים (31). במשך שלוש שנים ניסו נעים ובעלה לקנות דירה בחדרה, קרוב להוריה, ולא הצליחו. "באחד הסניפים של הבנקים בחדרה פשוט נפנפו אותנו, הפקידה אמרה: 'תדעו שאצלנו הריבית היא מהגבוהות בשוק'", מספרת נעים. "הבנקים לא רודפים אחריך, שתגיד כמה קיבלת אצל אחרים ויציעו לך ריבית טובה יותר. הם בוחרים עם מי לעבוד. כיוון שחיפשתי דירה במחיר נמוך, גם היחס של משרדי התיווך שונה. הייתי בקשר עם כל המשרדים בחדרה, ראיתי בערך 50 דירות, והם ממש לא מתאמצים על דירה שעולה פחות ממיליון שקל, אלא אם כן את מתעקשת, כי הרווח מהעסקה שלך יהיה נמוך. את נשארת מאחור.


"עברתי את כל המסכת שקשורה להשגת דירה. מתווכים, כונס נכסים, קבוצות רכישה, אנשים פרטיים. חרשתי את כל המודעות בעיתונים, שמועות מפה לאוזן, מודעות על מרפסות בעיר. ולא הצלחתי. חיפשנו דירה ב־600-500 אלף שקל, יותר מ־80 מטר, והייתי מוכנה להתפשר. לפני שלוש שנים יכולתי לקנות ברחוב של ההורים שלי בית קרקע ישן על רבע דונם או חצי דונם ב־600 אלף שקל. היום הבתים ברחוב שלהם עולים לא פחות מ־1.5 מיליון שקל. זה פשוט מדהים. הרבה קשישים שגרו פה הלכו לעולמם, ותהרגי אותי איך — זוגות צעירים באו, מחקו את הבתים הישנים ובנו וילות. אני לא יודעת מאיפה הם מביאים את הכסף. מאיפה לעזאזל אני אמורה להביא את הכסף? מה אני אמורה לעשות בשביל זה? התייאשתי כבר כמה וכמה פעמים".


בני הזוג נעים יצאו לדרך עם הון עצמי שקיבלו מההורים, אבל המחירים עלו וההון העצמי נותר בעינו. "השכר של שנינו הלך למחיה, תחזוקת רכב והבן שלנו, בן שנה. הכל נשרף. היינו מוגבלים בסכום, וכשאת רואה את הדירות בסכום הזה, כמה הן קטנות, את אומרת, 'אלוהים ישמור, איך אני אכניס לפה את כל הדברים שלי, את הילד?'".

בסוף, ובעיקר בזכות מזל, נעים מצאה דירה שפורסמה על ידי אדם פרטי, "ובחדרה זה כמעט לא קורה", היא מדגישה. "אחרי יומיים אמרנו לו שאנחנו רוצים ולפני שבוע חתמנו על חוזה".

הדירה עונה לכל הצרכים שלכם?

"מעל ומעבר. ותודה לאל שיש אנשים ישרים, כי אחר כך הוא קיבל הצעה גבוהה יותר ב־100 אלף שקל. הגענו ל־690 אלף שקל, שזה מעל הפופיק, ומכרנו את האוטו, אבל כיוון שהמחירים עולים - ובחדרה הם עלו ביותר מ־40% בשלוש השנים שבהן אני מחפשת - הוא נפל עלינו מהשמים".

מחסום מיליון השקלים

משהו נשבר בשוק הנדל"ן לפני כשנתיים. זה היה שילוב נפיץ של כמה גורמים: מחירי הקרקעות אמנם המשיכו לזחול מעלה, אך הריבית זחלה כלפי מטה, ונטילת משכנתה נהפכה אפשרית ליותר אנשים. בינתיים הדולר נחלש מאוד, ושוק הדירות יד שנייה עבר לשקלים. בקלחת הזאת, השוק התבלבל והדירות תומחרו במחירים פרועים. במקביל המשבר החל להתגלגל; שוק הנדל"ן אמור היה להיפגע, לפי חלק מהמומחים, אבל במקום זאת השקעה במניות ואג"חים נהפכה למסוכנת, ומשקיעים שחיפשו תשואה בטוחה מצאו אותה בנדל"ן. קשה לכעוס עליהם - חלקם זרים, אבל רובם הם הסבים או ההורים של כולנו, אפילו בני גילנו, שרק רוצים שהכסף שלהם יעבוד בשבילם.



טל (השם שמור במערכת) היה כזה לרגע. בסוף 2005, בשפל של השוק, הוא קנה דירה במרכז תל אביב, במחיר דולרי שהיה שווה אז לכ־980 אלף שקל. בחורף שעבר הוא מכר אותה — גם בנקודת שפל יחסית, כשהשוק חיכה לראות מה יעולל משבר הסאב־פריים — ב־1.6 מיליון שקל. נטו, הוא אומר, עשיתי 30% על הדירה הזו, בכלל בלי להתכוון. אין לו מושג איך קרה שהדירה נהפכה פתאום ליקרה כל כך. טל, מצדו, הרחיב בינתיים את המשפחה, אבל בסכום שנשאר לו אחרי שפרע את המשכנתה הוא מתקשה לקנות דירה חדשה. הוא חי בשכירות (שגם המחירים שלה דהרו בשנתיים האחרונות), מקווה שהמחירים יירדו או שיהיה ברור שנעצרו, ויודע שאז הוא יצטרך לעשות חשבון מחודש.



כשהוא יעשה את החשבון הזה, הוא כנראה לא יוכל לקנות דירה במרכז תל אביב. גם דירות במעגל השני — רמת גן, גבעתיים, ראשון לציון, רמת השרון, הרצליה, רעננה וכפר סבא — עשויות להתגלות כיקרות מדי. זוגות שלא יכולים לקנות דירה ב־1.5-1.1 מיליון שקל יתקשו להתמקם גם במעגל השלישי, הוא הפריפריה של גוש דן — קריית אונו ופתח תקווה. מי שמחפש דירה סבירה בכמיליון שקל יכול למצוא את מבוקשו רק במעגל הרביעי — נתניה וצפונה או רחובות ודרומה.


סנדרין ומוטי אלמליח. "לא היתה לנו אפשרות גם לחסוך וגם לשלם שכירות" צילום: גיא אסיאג
"בפריפריה המחירים בני השגה", מדגיש חיים פייגלין, מנכ"ל צמח המרמן, שבונה פרויקטים יוקרתיים בתל אביב וגם דירות זולות ועממיות יחסית בכרמיאל. אבל גם הוא מודע לעובדה שיש גבול לכמה רחוק מוכנים לנדוד אנשים שמרכז חייהם, כמו גם מקום העבודה שלהם, בגוש דן רבתי. "אנחנו בונים בכרמיאל בשליש מחיר מאשר בתל אביב. דירת ארבעה חדרים בכרמיאל עולה 700 אלף שקל, ובתל אביב היא תעלה 2 מיליון לפחות. כלומר זוגות צעירים יכולים לעמוד בדיור בפריפריה, אבל הם צריכים להתפרנס, והחינוך והתרבות חשובים להם. לא מזמן סגרו בכרמיאל את בית הקולנוע היחיד, וברור שזה משפיע על החשיבה של זוגות צעירים. ובעניין תעסוקה — אם היו מפתחים רכבות וכבישים לגליל, כולם היו מגיעים מהר יותר למקומות העבודה. כמו שבסין אפשר לנסוע ברכבת של 400 קמ"ש ולהגיע בתוך כמה דקות למרכז בייג'ינג, כך גם הזוגות האלה היו יכולים לגור בכרמיאל ולעבוד בתל אביב. אבל זה לא קורה".

אתם שומעים מהזוגות הצעירים שקשה להם לקנות היום?

"כמובן. אפילו בצור יצחק שבשרון המחירים הגיעו ל־1.25 מיליון שקל לדירת ארבעה חדרים. ואני רואה זוגות שאומרים: המגבלה שלנו היא מיליון שקל. זה התקציב, וקשה לפרוץ אותו, ואני מבין את זה. זו מחויבות שלא תמיד רוצים להשתעבד אליה".


גם אברהם קוזניצקי, יו"ר ובעלי מנרב, ער לקושי של משפחות צעירות. "אנחנו שומעים מהם שקשה להם לקנות, זה דבר יומיומי. אני קורא לזה 'משבר המיליון' — הם מחפשים דירה שעולה עד מיליון שקל. אם המחירים היו עד מיליון, היכולת שלהם היתה טובה יותר". חלק מעליות המחירים הוא תולה בעליית מחירי הקרקע, שלה גורמים לדבריו מינהל מקרקעי ישראל וקבוצות הרכישה: "קבוצות הרכישה מוכנות לשלם קצת יותר מקבלן, שעליו יש יותר מסים. את בעל הקרקע לא מעניין מי קונה, קבלן או קבוצת רכישה. הוא ימכור למי שישלם עוד 5%, ולכן הקבוצות גורמות באופן עקיף לעליית מחירים".



ויש עוד מכשלה. לפני 20 ו־30 שנה, דירות שלושה חדרים היו פתרון הדיור למשפחות צעירות. הן היו זולות יחסית, הקבלנים בנו הרבה כאלה, ואפשר היה להסתדר בהן גם עם שניים ואפילו שלושה ילדים, עד שחשבון הבנק אִפשר למשפחה להתרחב לארבעה או חמישה חדרים. היום דירות קטנות כאלה אפשר למצוא רק בבניינים ותיקים; הן לא בהכרח זולות, ובדרך כלל דורשות שיפוץ מסיבי. בפרויקטים חדשים ובשכונות מתפתחות אי אפשר למצוא היום דירות כאלה, ולא במקרה. "בהרבה ערים ועדות הבנייה המקומיות רוצות לחזק את האוכלוסייה ומעודדות בניית פרויקטים ושכונות לחזקים, ולכן המינימום הוא ארבעה חדרים ולא פחות מ־100 מטר", מסביר רוני כהן, משנה למנכ"ל אלדר, העוסקת בשיווק נדל"ן. "לבנות שלושה חדרים על 100 מטר זה לא כלכלי, אז מה שהיה פעם דירות מעבר לזוגות צעירים לא קיים היום. ההיצע הוא רק של דירות 5-4 חדרים, וזה הגדיל את ההון העצמי שהזוגות הצעירים צריכים להעמיד".

זה יכול להיות גם עניין של ביקוש: אתה מתכנן משפחה ויודע שזה עניין של זמן עד שתצטרך את החדר הרביעי.

"נכון, זו גם התנהגות צרכנית. בהרבה מקרים הזוגות עושים חשבון שבעוד כמה שנים הם יצטרכו עוד חדר ולוקחים על עצמם משכנתה עם החזר חודשי גבוה יותר".

מה אתם שומעים מהזוגות הצעירים?

"אנחנו רואים אותם מחפשים, רוצים ליהנות מזה שהריביות נמוכות, אבל צריכים להביא 700 אלף שקל משכנתה כדי לגרד איכשהו סכום של 1.1 מיליון שקל. והזמן עובר, ודירות המיליון נהפכות לנדירות יותר במרכז, אז הם נדחקים לשולי אזורי הביקוש. הם בעיקר מבולבלים, ואין להם הרבה ברירות. במחירים האלה כדאי לקפוץ על העגלה היום, אחרת היא תמשיך להתרחק מהם".

"תמיד עושים פשרות"

משבר הדיור הזה מככב בשיחות הסלון והמסדרון של צעירים כבר כמה שנים. מול השיחות הללו, כותרות העיתונים מציירות מציאות אחרת, גרנדיוזית, לא נגישה, זו שבה קבוצות רכישה מתארגנות ברגע, דירות ב־2 מיליון שקל נחטפות ביום וכל ישראלי הוא טייקון נדל"ן פוטנציאלי שרק מחכה להזדמנות.

אבל יש צד שלישי לעניין. בשיחות עם יזמים וקבלנים מתגנבת לעתים נימה מרומזת של ביקורת על הזוגות הצעירים, על הדרישות שלהם והתלונות שלהם. זו הנימה, למשל, של ארנון פרידמן, מנכ"ל אשדר, שטוען שצריך להתפשר ושפריפריה זו לא מילה גסה. וכן, אשדר אמנם בונה פרויקט יוקרה בחוף הצוק בתל אביב, אך מקימה בעיקר פרויקטים במעגלים השני והשלישי, בערים כמו חדרה, רחובות, גני תקווה ופתח תקווה. פרידמן אפילו לא מסכים עם הטענה הכללית שהמחירים היום גבוהים מאוד. "הכל יחסי", הוא קובע. "יחסית ללפני שנה־שנה וחצי, המחירים בהחלט עלו בסדר גודל של 10%-15%. אבל נקודת ההסתכלות צריכה להיות בפרספקטיבה רחבה יותר. ב־1998-1997 הענף היה במחירי שיא בגלל העלייה מברית המועצות לשעבר, ומאז הוא די מדשדש במחירים וריאלית אפשר להצביע על ירידה".

אבל גם אתה שומע מזוגות צעירים שקשה להם לקנות היום.

"גם לנו היה קשה. זה תמיד קשה. אני התחתנתי בגיל 24 ואת הדירה הראשונה קניתי אחרי שמונה שנים. מי אמר שזוגות צעירים צריכים לקנות ישר דירה? אני זוכר את ההורים שלי נוזפים בי, אבל לא הייתי מסוגל לקנות דירה, בטח לא במקומות שרציתי. גם היום לא כל זוג צעיר מסוגל לקנות דירה, ויש כאלה שנאלצים לחיות עוד כמה שנים בשכירות ולהתפשר על המקום או על סוג הדירה. הדירה הראשונה שקניתי היתה של שלושה חדרים. היום אף אחד לא קונה שלושה חדרים.

"זה טבעי", הוא מוסיף. "אנחנו מחפשים תמיד את המקסימום ואפילו מעבר לזה. מי שיש לו סכום מחפש במקום שבו הוא לא יכול לקנות, ובמקום אחר הוא היה קונה בלי בעיה. בכרמיאל אפשר לקנות דירת 5 חדרים ב־750 אלף שקל".

הם לא בהכרח ימצאו בכרמיאל עבודה שתשלם את המשכנתה.

"הרבה זוגות צעירים מוכנים לנסוע עוד חצי שעה־שלושת רבעי שעה בבוקר לפני הפקקים, ולגור בפריפריה. אולי לא בכרמיאל, אבל כן בפרדס חנה, כרכור, חדרה, יבנה או באר יעקב. עולים על כביש 6, מגיעים בתוך חצי שעה לכביש 5, ושם פוגשים את תושבי פתח תקווה ונכנסים לגוש דן".

זו עשויה להיות פשרה גדולה.

"תמיד מתפשרים. אפשר להתפשר בנסיעות, לוותר על צמוד קרקע, או לקנות דירת שלושה חדרים בת 45 מ"ר במרכז גוש דן, כדי לגור בתנאים קצת פחות טובים אבל באזור שרצינו. כל אחד עושה את הפשרות שלו".



כדי למזער סיכונים ובכל זאת לקנות דירה, יש מי שפונים ל־EMI מקבוצת הראל, שמבטחת את המימון הנוסף הנדרש לרכישת דירה ובעצם מאפשרת לקבל עד 95% מימון — כלומר להביא מהבית הון עצמי של 5% בלבד. "בשנה שעברה זוגות צעירים ישבו על הגדר וקיוו שתהיה ירידת מחירים", אומרת צילה דסקל, מנכ"לית החברה. "עכשיו יש תחושה של התייצבות, ואלה שהמתינו יורדים לאט מהגדר ובודקים אפשרויות. יש עלייה של 20% בביקוש לשירותים שלנו ואני חושבת שהוא עוד יגדל, כי המחירים עלו והמשכורות לא עלו".

"חייבים לקנות. שכ"ד גבוה יותר"


את סנדרין ומוטי מירושלים קשה להאשים בפינוק. הם נשואים כבר שבע שנים, הורים לבני שש וחצי ושנה וחצי, ורק עכשיו קנו דירה בהר חומה, בפרויקט יורו גולד של יורו ישראל, שאליה הם אמורים להיכנס רק במרץ 2011. בינתיים, כדי לחסוך את כספי השכירות, הם עברו לגור אצל החותנת.


"לא היתה לנו אפשרות גם לחסוך וגם לשלם שכירות", מסבירה אלמליח. "משכנו ומשכנו עד שהבנו שאין ברירה וצריך לקנות, והצלחנו לחסוך 15% הון עצמי". הם רצו להישאר בשכונת הר חומה — שבה גרו בשכירות בחמש השנים האחרונות, בין משפחות צעירות רבות, ושבה בנם כבר הולך לבית ספר — אבל השוק כמעט דחק אותם החוצה. "זו שכונה שלא היה בה כלום לפני חמש־שש שנים, ואנשים אז שילמו פחות מחצי מהיום. גם היום זו לא שכונת פאר, עדיין חסרים פה דברים. ביולי־אוגוסט שעבר המחירים עלו בצורה לא נורמלית, והמון אנשים באו לראות כל דירה. היו מביאים לפה אנשים מחו"ל לכמה ימים, מראים להם עשר דירות, והם — לא עניין אותם אם המטבח קטן, הם שילמו והרבה. עד שהתקשרתי לבעלי שיבוא לראות את הדירה היא כבר לא היתה רלבנטית. ממש חטפו לי דירות מתחת לאף".

מה היה התקציב שלכם?

"950 אלף עד מיליון שקל, ולא ראינו כלום בפחות מ־1.15 מיליון. הבעיה היא שדירות יד שנייה עולות עוד 200 אלף שקל, כי אנשים אומרים שהם השקיעו בהן, וכשנכנסים בכל זאת צריך לשפץ קצת, וזה לא היה בתקציב שלנו".

בסופו של דבר, בני הזוג קנו דירה בפרויקט חדש, ב־1.1 מיליון שקל. "בחיים לא חשבתי לקנות דירה בפרויקט. לא רציתי לחכות כל כך הרבה זמן".

התפשרתם על עוד משהו, חוץ מההמתנה הארוכה והמגורים אצל חמותך?

"כן. בעלי מאוד רצה גינה, אבל זה עוד 150 אלף שקל, וזה הרבה כסף, ואחר כך צריך להשקיע בגינה, אז ויתרנו. אבל הדירה עונה על הצרכים שלנו מבחינת הגודל. נצטרך לסבול עד הכניסה".

תחושת ה"כבר אין ברירה" דחקה גם בעמרי שילה (31), שקנה דירה בפרויקט UNIK של אמריקה ישראל וע. לוזון בשכונת אם המושבות בפתח תקווה. "אנחנו גרים בשכירות באם המושבות, משלמים שכר דירה גבוה, והחלטנו שאף על פי שזה יקר מאוד, אין לנו ברירה, ואנחנו חייבים לקנות כי המחירים רק עולים. לקחנו אחוזי מימון גבוהים, אבל מה האלטרנטיבה? השכירות גבוהה יותר. חלק מהעניין זה לקחת הימור ולקוות שיהיה בסדר. זה בלב כבד, לא פשוט.



"היום באזור שלנו דירת ארבעה חדרים יד שנייה עולה 1.5 מיליון שקל. אמא שלי באה לפה מהצפון לפני שנה וחצי, וקנתה דירת שלושה חדרים במיליון שקל. היום הדירה שלה שווה 1.25 מיליון — עלייה של 25% בכלום זמן. בניסיונות הקודמים שלי לקנות דירה קיבלתי תחושה מהיזמים שאם אתה רוצה תקנה, לא רוצה — אל תקנה, כי הביקוש גבוה והדירות נחטפות. איך שהם פותחים משרד מכירות הם מתחילים למכור, ואנשים קונים שנתיים־שלוש קדימה, רק כדי לתפוס מחיר נורמלי".



כך עשו סבטלנה ויניב לוי מפתח תקווה, שמצפים לילדם הראשון, והצליחו לקנות דירת ארבעה חדרים בפרויקט טופ פמילי של בוני התיכון בכפר סבא בכ־1.5 מיליון שקל. "תחשבי שאת נכנסת להשקעה כזו, זה סכום רציני", אומר יניב, איש הייטק. "נכון להיום לקחנו על עצמנו התחייבות חודשית שאנחנו יכולים לעמוד בה. אבל קחי בחשבון שבתחום ההייטק יש כלל מובהק של שנה או שתיים גרועות על כל כמה שנים טובות".

ההתחייבות הזו מלחיצה אותך?

"לא, אבל אי אפשר להתעלם ממנה. זה משהו שחייבים לעשות. בשכירות את מפסידה כסף לטווח הארוך ולא משקיעה בעצמך, בנכס שלך. ואת רוצה לעצב לעצמך את הבית. אם ההורים לא יכולים לתת, ובני הזוג לומדים, עובדים, מתחתנים ורוצים דירה – אין להם מספיק אמצעים, למרות הסטטוס האקדמי והמשרות".

היו דירות שרצית והמחיר היה בלתי אפשרי?

"היו. אנחנו לא מעוניינים להגיע למצב של פשיטת רגל, חייבים להיות מחושבים".

http://www.calcalist.co.il/local/articl ... 10,00.html

קרן צוריאל הררי - כלכליסט