פרשת "תרומה"- מה פשר המשכן ו"לחם הפנים:?
בס"ד
פרשת תרומה
לרפואת אברהם בן פורטונה ואורלי בת מרים.
לאחר הפסקה קצרה, בשל תקופת מבחנים אנו שבים ב"ה לטור השבועי בנושא פרשת השבוע.
פרשתינו עוסקת בציווי הקב"ה לבניית המשכן. מצווה הקב"ה : "ועשו לי מקדש ושכני בתוכם"[ שמות כה,ח]
והאמת היא , מקשה רבינו יצחק אברבנאל, כיצד ניתן לייחס לקב"ה מקום כאילו הוא ח"ו גשום ומוגבל? והרי הקב"ה בעצמו
אמר: "השמים כיסאי והארץ הדום רגלי". ?
שאלתנו השנייה היא, כיצד הקב"ה מצווה את ישראל לעשות כרובים :" ועשית שני כרובים זהב מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת" [כה, יח], והרי בכך עובר על :"לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת" , מה שישראל הוזהרו לא לעשות?!
ושאלתנו השלישית היא בעניין הציווי:"ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" [כה,ל]. מה העניין לשים י"ב חלות ולבונה בתוכם ושלא יאכל האדם מהם עד היום השביעי וכבר כתב הרמב"ם שלעניין השולחן ולחם הפנים לא מצא טעם "עד היום ההוא" ?
ע"פ האברבנאל, נראה לבאר כך, כי כל כוונתו יתברך הייתה שישראל ידבקו בשכינתו ובאמצעות קדושתו והכנתו של המשכן, תהיה תועלת בשריות השכינה, והידבקות בשם ובהשגחתו, ושלא יחשבו ישראל שהקב"ה עזב את הארץ, ולא יהיו כשאר העמים, שהיו מכחישים דעת השם יתברך. גדולים בחכמיהם גזרו שאי אפשר שיושגו העניינים הפרטיים, אלא בחוש ובכוח גשמי, ובהיות השם משולל כל יסוד וגשמיות, לא ידע הפרטים ולא ישגיח בהם, ויאמרו שבשמים כיסאו ומרוחק, מבני אדם במעלה ובמציאות. וכדי להסיר מליבות ישראל האמונה הכוזבת הנ"ל, ציווה שיעשו לו משכן, קדוש ומקודש, כאילו הוא יתברך ישכון בתוכם שיאמינו עם זה, כי אל חי בקרבם והשגחתו העליונה דבקה עימהם.
במילים פשוטות, ישראל רוצים דבר מוחשי, הקב"ה מאפשר להם זאת ע"י "צמצום" שכינתו למטה.
ולגבי הכרובים, צריך להבין שהמשכן מורה על המציאות בכללו. וקודש הקודשים, מורה על עולם המלאכים. ולזה היו שם הכרובים שהם לשון רבים. והיו פורשי
כנפיים
למעלה, להורות שמציאותם וקיומם אינו להם מעצמם אלא מפאת מעלתם יתברך. ועוד, השפעתם מגעת אליהם מלמעלה. דהיינו, מסיבתם [של הקב"ה] אליו. ומזה , מבאר אברנבאל, שלא היה מעשה הכרובים עובר ב "לא עשה לך פסל..", לפי ששם נאסר עליהם לעבדם, לשם אלוהות, או לשומם אמצעי בינם לבין אלוהיהם. אבל הכרובים לא היו לתכלית זה.
לעניין לחם הפנים, בעל ה"כלי יקר" מחזיר אותנו פסוק אחד לפני (כח,כט) "ועשית קערותיו וכפותיו וקשיותיו ומנקיותיו אשר יוסך בהן זהב טהור תעשה אותם.." . מבאר ה"כלי יקר", כי התורה חתמה כלי השולחן במנקיות, להורות שהוא [האדם] יתפרנס בנקיות ולא מן הגזל, וכן ייתן משולחנו לעניים בדרך נקייה ולא בדרך בזיון. ואז, "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד"- כי מן השמים ייתן לחמו השם בפנים מאירות ולא יחסר לחמו.
כי הלחם שאדם שואל כהוגן, ניתן לו בפנים מאירות ולנצח. כדרך שהלחם פונה אלי[דהינו אל הקב"ה] כך אני [הקב"ה] פני אליו בפנים מאירות. . .
שבת שלום,
אודי כהן
חבר המכון הגבוה לתורה, אונברסיטת בר-אילן
מייל: udi6519@gmail.com
