"משבר מבוזבז" ? אל תהיו שליליים - מבית פסגות

עכשיו כששיאו של המשבר כבר למעלה משנה מאחורינו, ואחרי שהחכמנו מעשרות רשימות פרשנות על הלקחים שנלמדו במשבר ועל אלו שלא, חשבנו להתייחס ללקחים עקיפים שנלמדו שעם כל "עקיפותם", ילוו אותנו כנראה עוד שנים.

אנחנו גדולים
למקבלי החלטות, בעיקר כאשר הם פוליטיקאים, יש נטיה לראות בהתפתחויות שליליות גזירת גורל, בעוד שהתפתחויות חיוביות (או במקרה של המשבר העולמי האחרון – שליליות פחות) יסווגו וישווקו כמעשה ידיהם להתפאר.
כך, המיתון העמוק והממושך בתולדות ישראל, זה של 2001-2003 הוא כמובן תוצאה של גורמים חיצוניים עליהם לא היתה לנו כל שליטה: האינתיפדה, התפוצצות בועת הדוט.קום ושנה מאוחר יותר גם ה-11/9.
זה שבמקביל לארועים קשים אלו שיחק בנק ישראל עם הריבית – הוריד אותה במפתיע בבת אחת בשני אחוזים, חיכה חצי שנה לעליה החדה והבלתי נמענת באינפלציה ולאובדן אמון הציבור, העלה אותה ב-4 נקודות אחוז תוך חודש ושמר על ריבית ריאלית של 6% בממוצע במשך שנה לאחר מכן – זה לא קשור.
גם לא מדיניותו של משרד האוצר שבשנה הראשונה למשבר ההוא מיאן להכיר בקיומו וקיווה לטוב ובשנה השניה ניסה לתקן בעזרת העלאה חדה של המיסים וקיצוץ בתקציב- לא קשור. המיתון נגרם כתוצאה מגורמים חיצוניים שגדולים מכולנו. אין מה לעשות.
שלא כמו המיתון של 2001-2003, שבישראל היה חמור וממושך מזה העולמי, את זה של 2008 עבר המשק בנזקים מינוריים יחסית לעולם.
שר האוצר הקודם והנוכחי כמו גם ראש הממשלה יודעים להסביר שזה בזכות המדיניות שהנהיגו בשנתיים האחרונות: העובדה שלא נכנסו לפניקה ולא נענו לדרישות המגזר העסקי, העובדה שהעבירו תקציב דו שנתי, אפילו הגדלת התקציב לצרכים קואליציוניים והעלאת תקרת הביטוח הלאומי ומס בריאות מגויסים על מנת להצביע על גאונותה של המדיניות הייחודית שניהלה ישראל.
זה שאף אחת מאבני היסוד של המשבר בעולם לא נכחה אצלנו: לא בועת נדלן, לא בועת אשראי (בין השאר בזכות זהירותם של הבנקים הישראלים) ולא הנדסה פיננסית שיצאה משליטה (בזכות חוסר התחכום היחסי והמבורך של המגזר הפיננסי בישראל) – זה שולי.
קל מאוד למתוח ביקורת על צעד כזה או אחר של הממשלה ולא קשה גם לתת קרדיט על צעדים נכונים שנעשו, אבל באופן כללי וכוללני יותר, נראה לנו שהעובדה שהמשק הישראלי יצא מהמשבר בזול יחסית, מנעה ממקבלי ההחלטות הכלכליות בירושלים את השיעור- גם בכלכלה וגם בענווה - עמו יוצא כל ממשל מכל משבר. אם המשבר הכלכלי של שנות השמונים הוביל למסקנות מאוד נחרצות באשר למדיניות האוצר, למדיניות בנק ישראל ולקשר ביניהם, ואם המיתון הקודם לימד על הנזק העצום שיכול להיות לצעדי מדיניות פיסקלית ומוניטרית שאינם תואמים את מצב המשק, צליחת המיתון הזה לימדה את מקבלי ההחלטות בירושלים לקח אחד: "אנחנו גדולים!".

בעיה: החוב כבר לא כל כך מאיים
נזק עקיף נוסף מהמשבר נובע אף הוא מכך שיצאנו ממנו בזול: החוב הציבורי בישראל כבר לא כל כך גבוה בהשוואה בינלאומית.
דורות של כלכלנים במשרד האוצר הסבירו במשך שנים לשרים ולחברי הכנסת שהגרעון בתקציב המדינה אומנם כבר תואם בגודלו גרעונות במדינות המתועשות, אבל החוב... או, בחוב יש לנו עוד כברת דרך ארוכה. וכך במשך שנים, אחד הגרפים המשכנעים ביותר שהוצגו לחברי הממשלה ולועדת הכספים בכנסת, היה זה בו נראה החוב הציבורי האימתני של ישראל, למעלה מ-80%, בהשוואה לחוב הציבורי במדינות אליהן אנו רוצים להידמות: 55% בארה"ב, 40% באנגליה, 60% בגרמניה. מספר הקסם אליו שאפנו כולנו היה חוב המהווה 60% מהתוצר, כפי שהתווה הסכם מאסטריכט. על פי תוכניות האוצר, עם עבודה מאוד מאומצת, היינו צפויים להגיע לשם בתוך סדר גודל של 15 שנים.
זה לא שהחישוב השתנה, ובעינו עומד גם העקרון הפיננסי הטריוויאלי שאומר שבעת סערה מינוף יתר של מדינה בדיוק כמו של עסק, מסכן אותה. אלא שהמדינות אליהן שאפנו להידמות מאז ומעולם מתקנאות היום בשיעור החוב של ישראל. כך, בארה"ב החוב זינק השנה מ-70 אחוזי תוצר ל-85% ובבריטניה הוא עלה מ-52% ל-70%. בשתי המדינות הוא צפוי להמשיך ולטפס ללמעלה מ-90% בשנים הקרובות (נתוני קרן המטבע הבינלאומית). וזה עוד לפני שהזכרנו את יפן, בלגיה ואיטליה – שכולן כבר מזמן משקיפות מלמעלה על רף ה-100% חוב.
איך נשכנע שרים וח"כים שחוב כל כך גבוה אינו קביל, כאשר חובות בשיעור דומה ואף גבוה ממנו קיימים אצל היציבים והחזקים שבמשקי העולם? עבודת שכנוע והסברה של עשרות שנים ירדה לטמיון.
בעית החוב הגבוה שלנו שנהפך לחוב ממוצע לגמרי באופן יחסי, היא צרות של עשירים (או של עניים פחות). לעומת זאת, בעיה אחרת – גם היא קשורה בהסברה – היא כל כולה יציר כפינו ולא היתה מחויבת המציאות.

מסתבר שכל מה שצריך לעשות זה לצעוק
במשך שנים חינך בנק ישראל את הציבור – בעיקר את ציבור היצואנים – שאי אפשר להשפיע לאורך זמן באמצעים מלאכותיים על שערו של השקל מול מטבעות אחרים. יתירה מכך, אפילו אם תאורטית ניתן היה להשפיע, כך שמענו מעשרות כלכלנים נחשבים בבנק המרכזי, בכלל לא מובן מאליו שכדאי למשק הישראלי לעשות כן. שהרי כל אגורה בו השקל נחלש לעומת מטבע אחר עוזרת ליצואן, אבל מקשה באותה מידה על היבואן. היא מקשה גם על הצרכן הסופי – זה שקונה מוצרים מיובאים. מי קבע שנכון יותר לעזור ליצואן על חשבון היבואן או הצרכן?
והנה, אחרי שנים של חזרה מונוטונית על המנטרה הקבועה שאי אפשר לעזור ליצואנים דרך השפעה על שער החליפין, מגיע נגיד חדש ומלמד את כולם אחרת. כלומר, לא שאפשר להשפיע על שער החליפין - הרי השקל בכל זאת המשיך והתחזק ב-2009 במקביל להמשך רכישות המטח של בנק ישראל - אלא שאפשר ושרצוי לנסות ולהשפיע עליו. יתירה מכך, מרגע שבנק ישראל השיג (כבר באביב 2009) את היעד המוצהר המקורי של ההתערבות שלו: הגדלת יתרות המטח של ישראל ל-44 מיליארד דולר, לא ברור עוד מה מטרת ההתערבות, מה כלל ההתערבות: איך מחליטים מתי לרכוש וכמה ומתי למכור, ומה הקריטריון בו תבחן הצלחת המהלך. אם אין כללים ואין מטרה ברורה, אולי אפשר לדבר על ליבו של הנגיד שירכוש קצת. בשביל החבר'ה. ושוב, שנים של הסברה ירדו לטמיון - מאוד לא חינוכי הסיפור הזה.

אז מה היה לנו שם
אנחנו גדולים, החוב הציבורי אינו בעייתי, וגם על שע"ח אנחנו יכולים להשפיע לאורך זמן אם רק נרצה.
כן, נראה שהמשבר העולמי האחרון צייד אותנו בכלים הנכונים להתמודד עם כל מה שהמציאות הכלכלית תזרוק לכיווננו בשנים הקרובות. אנחנו מסודרים.


ורד דר, כלכלנית ואסטרטגית ראשית, פסגות בית השקעות.

תודה על הדברים ,מענין לקרוא.
אם במידה והדולר יעלה.
סטנלי יצא גדול .ואולי נראה מזה משהו בשרות המדינה לאזרח.

השאלה היא אם הדולר יפול .
ונצא מופסדים מהחלטה שלקח.
איך ישפיע הדבר ברמת האזרח הקטן?

תוד ושבוע טוב.