החויות האמיתיות

סבתא הגיעה לבקר ללא הודעה מוקדמת,
כפי שעשתה לעתים קרובות.
היא הביאה איתה את ריח הלבנדר,
לחם טרי שאפתה וזיכרונות שטעמם כמו ילדות.

כשנכנסה, היא נתקלה בבלגן של מטאטאים,
סמרטוטים, כלים בכיור, ובתה מזיעה מאוד
עם מטלית אבק בידה, רצה מצד לצד כאילו
מלכת אנגליה באה לבקר.

"אימא, אני כל כך שמחה שבאת, אבל אל
תשבי עדיין, לא הספקתי לנקות את האבק
מהכיסא הזה.."

סבתא הסתכלה עליה באותה תערובת של רוך
וחמלה שרק נשים שחוו את כל זה מבינות,
נשים שיודעות מה באמת חשוב.
היא צפתה בבתה המודאגת מכל פירור, מכל
טביעת רגל על הרצפה, מכל פינה מאובקת,
כאילו כל כולה נמדדת בניקיון שלה.

סבתא אמרה:
"מה את אומרת שנצא לטיול קצר?
השקיעה יפהפייה."

"אוי, אמא, אני לא יכולה. אני צריכה לסיים
להבריק הכול. אני לא רוצה שתראי את הבית בבלגן."

סבתא שתקה לכמה שניות. ואז,
בקול רך אך תקיף, היא אמרה:

"ילדה שלי... אל תתני למחבתות שלך
להבריק יותר חזק ממך."

אימא שלי קימטה את מצחה.
"למה את מתכוונת?"

"אני מתכוונת שזה בסדר לנקות, כן.
אבל לא במחיר של שמחתך. לא במחיר
של המנוחה שלך, הבריאות שלך, הרגעים שלך."

אימא הורידה את מטלית האבק מהיד, מבולבלת.
ואז, סבתא אמרה את האמת שלה:

"כשהייתי בגילך, חשבתי שאימא טובה פירושה
בית ללא רבב - מיטות מסודרות בצורה מושלמת,
קירות ללא כתמים, כלים ללא שיירים.
התעוררתי לפני כולם והלכתי לישון אחרי כולם,
מנגבת, מקרצפת, מסדרת. חשבתי שככה אנשים
יעריצו אותי, שיגידו שאני אישה ואימא נהדרת."

"נו, והאם זה לא היה כך?" שאלה אימא.

"הייתי הרבה דברים," ענתה סבתא,
"אבל מאושרת לא היה אחד מהם."

"למה לא?"

"כי פספסתי רגעים. פספסתי צחוקים.
פספסתי חיבוקים על הספה כי פחדתי
שהיא תתלכלך. פספסתי אחר צהריים
עם האחים שלך כי העדפתי לשמור
על הרצפה נקייה. פספסתי ריקודים,
משחקים, שיחות.
אף אחד לא זוכר בית נקי.
אבל הם כן זוכרים אמא נוכחת."

אימי התחילה לבכות.
"ומה אם מישהו יופיע במפתיע?"

סבתא חייכה במתיקות:
"אז הם יראו את הבית שלך,
לא את המוזיאון שלך.
ואם הם ישפטו, שלא יחזרו.
אלה שאוהבים אותך באים בשביל החברה
שלך, לא בשביל הניקיון שלך.
הם באים בשביל הצחוק שלך,
לא בשביל השטיחים שנשאבו."

סבתא ניגשה אל אימא, אחזה בידיה ואמרה:
"תנקי אבק אם את חייבת.
אבל אל תנקי את
האבק מהרצון שלך לחיות.
החיים נמצאים שם בחוץ.
ילדיך גדלים.
בן זוגך משווע לתשומת ליבך.
חבריך מתגעגעים לצחוק שלך.
ההורים שלך רוצים לשבת איתך.
אל תתני למטאטא להיות
בן הלוויה היחיד שלך.
"האבק תמיד חוזר.
החיים... לא."

אימא ישבה לצידה, בוכה בשקט,
כמו מישהי שהורידה מהגב תרמיל
בלתי נראה שנשאה במשך שנים.

ובאותו יום, התנור לא נוקה.
אבל הנשמה כן.

סבתא ואימא עזבו את הבית בלי לדאוג
לפירורים על הרצפה.
הן הלכו, צילמו תמונות מצחיקות,
קנו גלידה, דיברו על החיים.
וכשהן חזרו, הבית עדיין היה שם.
לא נוצץ. לא מושלם.
אבל מלא.
מלא חיים, רגעים, צחוק.
מלא בכל הדברים האלה שלא מטאטאים,
או משפשפים, או מגהצים...
אבל אלה שנשארים חרוטים בזיכרון לנצח.