ג'ק ניקולסון

ג'ק ניקולסון הודיע ​​לצוות של "קן הקוקייה"
מיד בהתחלה שהוא לא יעבוד בימי ראשון.
לא למקרי חירום. לא לצילומים חוזרים.
אפילו לא תחת לחץ של עונת הפרסים.

הבמאי מילוש פורמן לא התווכח.
הגבול של ניקולסון החזיק מעמד לאורך
כל הצילומים בשנת 1975, אפילו כאשר
לוח הזמנים הצטמצם לחלון זמן קצר
שהוקצב להם לסצנות חשובות בבית
החולים של מדינת אורגון, שם צולם הסרט.

עבור ניקולסון, אותו יום חופש אחד בכל
שבוע לא היה רק עניין של מנוחה.
זה היה עניין של שימור הנפש.

"אני חייב יום אחד שבו אני לא צריך
להיות אף אחד אחר חוץ ממני", אמר
במהלך ראיון למגזין רולינג סטון.

התפקיד שלו בתור רנדל מקמרפי דרש יותר
מסתם הופעה. הוא דרש אטימות רגשית,
התרסה, ומעין התפרקות אישית.
ניקולסון הבין שכדי לתת כל כך הרבה
עוצמה מיום שני עד שבת, הוא צריך יום
אחד כדי לקבל את עצמו בחזרה.

הקו זה, ששורטט בכזאת נחישות באמצע
הפקה של מיליוני דולרים, נתן לו מרחב
לקיים את אחד התפקידים הזכורים
ביותר בהיסטוריה של הקולנוע.

הסביבה של הסט אימצה את הטון הזה.
בעוד שפורמן והמפיקים התקדמו למרות
עיכובים מזדמנים ושעות ארוכות, יום ראשון
הפך לקדוש. ניקולסון ניצל את היום לשקט,
קריאה, רכיבה על אופנוע ברחבי הכפרים
של אורגון, או היעלמות בדיינרים קטנים
שבהם איש לא ביקש ממנו חתימות.

חברי הצוות נזכרו מאוחר יותר שהאנרגיה שלו
בימי שני הרגישה הייתה חדה יותר באופן ניכר,
כאילו האיפוס של 24 השעות פתח בו הילוך
עמוק יותר.

מייקל דאגלס, אחד ממפיקי הסרט,
אמר בראיון "ג'ק לא היה קשה. הוא היה מדויק.
הוא ידע מהם הגבולות שלו. ואי אפשר היה
להתווכח עם התוצאות. הבחור סיפק הופעות
מחשמלות שישה ימים רצופים, והיום הנוסף
הזה עשה שינוי שאפשר היה להרגיש על הסט."

לואיז פלטשר, שגילמה את האחות ראצ'ד,
זכרה גם היא את ימי ראשון האלה. היא סיפרה
פעם שהמסירות של ניקולסון לגבולותיו
גרמה לאחרים להעריך מחדש את שלהם.
"זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי שחקן
מגן על המרחב שלו ככה בלי להתנצל.
הערצתי את זה. כולנו הערצנו את זה."

צוות הצילומים, רובו צעיר ורגיל לשעות מתישות,
החל בסופו של דבר להסתגל לקצב של ג'ק.
הם שמו לב כיצד צילומי יום שני לעתים
קרובות היו מספקים זהב טהור, סצנות שהרגישו
חיות, בלתי צפויות ומעוררות הערצה.

אחד הרגעים החזקים ביותר בסרט, כאשר
מקמרפי לוקח את המטופלים לטיול דיג,
צולם בבוקר יום שני. ניקולסון חזר אחרי
יום ראשון שקט לבדו בפורטלנד, וחברי
הקאסט אמרו שנוכחותו הייתה שונה.
הייתה בה בהירות, נינוחות, שעזרה להרים
את כל ההפקה.

ניקולסון לא הטיף ולא הצהיר הצהרה פומבית.
הוא מעולם לא מתח ביקורת על אחרים שלא
חלקו את אותה גישה. הוא פשוט הבין את עצמו,
ואת מה שמקצועו דורש ממנו. להיות מקמרפי
דרש עבודה רגשית, ובמקום לרוקן את עצמו,
הוא בחר במילוי מצברים.
המחויבות האישית הזו שיקפה את הנושאים
של הסרט - התנגדות לשליטה, החזקת זהות
והגנה על התודעה בכל מחיר.

מערכת היחסים שלו עם הבמאי מילוש פורמן
נותרה חזקה, בין היתר משום שהבמאי הבין
שעבודה עם ניקולסון פירושה לכבד את האיזון
בין משמעת לחופש. פורמן אמר מאוחר יותר
בראיון, "ג'ק מעולם לא איחר. הוא היה מוכן.
אבל הוא היה צריך להרגיש גם בן אדם,
לא רק דמות בסיפור.
זה מה שנתן למקמרפי את האש הזו."

שנים לאחר מכן, כשנשאל ניקולסון אם
אי פעם התחרט על כלל יום ראשון, הוא צחק.
"מעולם לא. זו הייתה ההחלטה הכי חכמה
שקיבלתי באותה שנה," הוא אמר. "זה נתן
לי את שפיותי. ומקמרפי היה זקוק לזה
יותר מכל דבר אחר."

מה שנראה כעקשנות עבור חלק מהאנשים,
היה, במציאות אמן שמגן על האמת הרגשית שלו.
יום אחד של שתיקה הפך שישה ימים של כאוס
לבלתי נשכחים.
גם לצוות, אבל בעיקר אחר כך גם לצופים.