האזהרה של מנכ"ל הבנק הגדול ביותר בארה"ב

הלחץ האירופי מילא תפקיד בנימוקים לגבי הצורך של ישראל לשנות כיוון ולהתחיל להזרים מזון וסיוע המוניטרי לעזה • הביקורת האירופית החדשה על ישראל, השפה החריפה, האיומים והדרישות הם לא רק תולדה של דעת הקהל האירופי • זו הפעם הראשונה מאז ה-7 באוקטובר שבה האיחוד האירופי מנצל את העובדה שהוא שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, כדי לדרוש צעדים מדיניים
בסוף השבוע האחרון התקבצו קרוב למאה אלף מפגינים בהאג, באחת ההפגנות הגדולות שידעה הבירה ההולנדית בעשורים האחרונים. רובם לבשו אדום, כדי לסמן את "הקו האדום" החדש עליו הכריזה הממשלה ההולנדית לפני כשבועיים בנוגע למלחמה הישראלית בעזה. שר החוץ ההולנדי קספר וולדקאמפ הכריז לראשונה כי יש לדון בהסכם הבסיס בין ישראל לאיחוד ("הסכם האסוציאציה") - צעד קיצוני שבעבר נדרש רק על ידי קומץ מדינות פרו-פלסטיניות - אם ישראל לא תסיר את "המצור ההומניטרי" על עזה. מאוחר יותר באותו הערב הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו על התקפלות והכנסת הסיוע והמזון. "התקרבנו לקו האדום", הוא אמר.
הרטוריקה הדומה אינה מקרית. לפי הדיווחים מהקבינט הישראלי, הלחץ האירופי מילא תפקיד בנימוקים לגבי הצורך של ישראל לשנות כיוון ולהתחיל להזרים מזון וסיוע המוניטרי לעזה, לצד לחץ אמריקאי והסכמות עם וושינגטון. יהיו מה שיהיו הסיבות המלאות, הרי שהמהלך הנוכחי מסמל את הפעם הראשונה שבה האיחוד האירופי "עלה להתקפה" מול ישראל מאז ה-7 באוקטובר, וניצל את העובדה כי הוא שותף הסחר הגדול ביותר שלה, כדי לדרוש צעדים מדיניים.
מאחורי הצעד הזה עומדת העובדה כי הגישה לישראל השתנתה בבירות אירופה בחודש האחרון. ההכרזות על כיבוש כל הרצועה "לזמן ממושך", ההתבטאויות הקיצוניות של שרים על "השמדה" וטרנספר, הרעב שחווים תושבי הרצועה וההפצצות המתמשכות, גרמו למדינות שבעבר בלמו יוזמות נגד ישראל ברמת האיחוד האירופי לשנות כיוון.
הולנד אולי הובילה את היוזמה, אך במהרה הצטרפו אליה גם שבדיה, פינלנד, פורטוגל ובלגיה, בין השאר. הממשלות הללו, שהפגינו תמיכה בישראל, נמצאות כבר יותר משנה תחת לחץ ציבורי בלתי פוסק "לעשות משהו" לטובת הפלסטינים. הימים האחרונים מסמנים את הקריסה של שאריות התמיכה בממשלה הנוכחית שהיו ברוב חלקי אירופה.


הממשלות הגנו עד כה על ישראל בפני ציבור עוין
למי שסבר בטעות בעקבות תוצאות הצבעת הקהל באירוויזיון כי "הציבור האירופי" ניצב לצד ישראל, בעוד הממשלות הן אלה שנגדה - הרי שהמציאות היא הפוכה לגמרי. אחרי שנה וחצי של מלחמה, הציבור האירופי הרבה יותר אנטי-ישראלי מאשר רוב הממשלות המייצגות אותו. כעת הן מיישרות קו עם הציבור ונכנעות ללחץ הפנימי.
42% מהגרמנים סבורים כי ישראל מבצעת בפלסטינים מה שהנאצים ביצעו ביהודים (לפי סקר של קרן "ברטלסמן"). 50% מהספרדים דורשים שמדריד "תעשה יותר כדי לרסן את ישראל". 56% מהשבדים רואים את ישראל באור שלילי. 60% מהאיטלקים סבורים כי המתקפה הישראלית בעזה "אינה מוצדקת" (הנתונים לפי סקרי YouGov). אם כבר, הממשלות הגנו עד כה על ישראל בפני ציבור עוין. כעת ההגנה הזו נעלמה.
דנמרק, אחת המדינות האחרונות שהתעקשו להימנע מהכרזה על אמברגו נשק על ישראל, שממשיכה לספק חלקים ל-F-35 בעוד מדינות אחרות הפסיקו זאת, ושנאבקת נגד דרישות לחרם על ישראל בבתי משפט, פרסמה אתמול לראשונה הודעה הדורשת מישראל להכניס סיוע הומניטרי לרצועה באופן מיידי.
גם גרמניה, ידידתה הגדולה של ישראל ומי שמנסה להפעיל את השפעתה כעת כדי למתן את העמדה המאוחדת של בריסל בנוגע לישראל, דורשת זאת באופן ברור ומגנה את המבצע הצבאי.
ועם האוכל בא התיאבון. אחרי האיומים לשינוי מדיניות האיחוד האירופי, גם צרפת, בריטניה וקנדה עלו אתמול להתקפה משלהן. צרפת מכנסת בחודש הבא ועידה לנושא הפלסטיני בניו יורק, בשיתוף עם סעודיה, ומתכננת להכריז על הכרה במדינה פלסטינית. היא מגייסת שותפות לכך.
לראשונה דרשו המדינות לא רק את הזרמת הסיוע לעזה, אלא את "הפסקת הפעולות הצבאיות" ברצועה. הן איימו על ישראל ב"צעדים מוחשיים" בנושא זה. כששר החוץ הצרפתי נשאל מה הם הצעדים הללו, הוא הצביע על היוזמה ההולנדית לדון בהסכם האסוציאציה.
"ישראל היא מדינה סוררת"
אין לטעות - הביקורת האירופית החדשה על ישראל, השפה החריפה, האיומים והדרישות הם תולדה לא רק של דעת הקהל המקומית. הם גם מקבלים תמיכה שקטה מוושינגטון. אירופה חרדה ליחסיה עם ארה"ב, המגנה עליה במסגרת נאט"ו. אם דוברת הבית הלבן הייתה מבהירה כי הנשיא דונלד טראמפ רואה בחומרה את האיומים האירופיים כלפי ישראל, הם היו נפסקים בין-רגע. האירופים חשים כי גם הממשל הנוכחי בוושינגטון ביקורתי כלפי המדיניות הנוכחית. מעודדים מכך - הם מנסים לנצל את כוחם.
ההשלכות הכלכליות יכולות להיות הרות-גורל בעבור ישראל. מעבר לרעידת האדמה הדיפלומטית שתיווצר אם שרי החוץ של האיחוד אכן יחליטו לדון אם ישראל היא עדיין דמוקרטיה המחויבת לזכויות אדם, כפי שדורש מספר הולך וגדל של מדינות - הרי שהדבר צפוי להעביר את השאלה לבחינה משפטית. מבחינה זו, הממשלות ייאבדו את השליטה בצעדים הבאים, והדבר יועבר להכרעת משפטנים - לא הזירה הכי אוהדת לישראל במצב העניינים נוכחי.
מבחינה זו, הסוסים ייצאו מהאורווה ברגע שבו הדבר ייקבע. לא משנה מה יהיו ההשלכות של הבחינה. לא משנה שהשעיה של הסכם האסוציאציה דורשת הסכמה פה-אחד, מה שלא צפוי כל עוד לישראל יש ידידות כמו גרמניה, אוסטריה והונגריה. ההסכם הזה הוא הבסיס ליחסי סחר בשווי 47 מיליארד אירו בשנה, הבסיס להסכם השמיים הפתוחים, לחילופי הסטודנטים שבמסגרת תוכנית "אראסמוס", לשיתופי-הפעולה המדעיים במסגרת תוכנית "הורייזן". לכל היחסים כולם. גם אם ההשעיה תטורפד, המסר שייווצר מבחינה של סעיף 2 יהיה - "ישראל היא מדינה סוררת". מה אמורה לחשוב חברה אירופית ששוקלת אם לפתוח מפעל בישראל, או לשתף פעולה עם חברה ישראלית, כשהיא צריכה לחשוש מקריסה מוחלטת של היחסים?
יש מגוון צעדים אחרים שבהם האיחוד האירופי עשוי לנקוט. הוא יכול להרחיב את הסנקציות על מתנחלים אלימים וארגוני מתנחלים, הוא יכול להטיל סנקציות אישיות על "שרים קיצוניים" כפי שדורשת שבדיה. הוא יכול אפילו להתחיל ולקדם הגבלה על מוצרים המגיעים מהתנחלויות. הוא גם יכול לקבור את הדיונים המשפטיים כפי שהוא יודע לעשות, בלחץ ישראלי ובסיוע מדינות ידידותיות ביבשת. אבל התחושה היא שנפל דבר באירופה, שהמלחמה בעזה איבדה את שאריות התמיכה שלה.
"לא נעמוד מנגד", הבטיחו מנהיגי אירופה, וכעת נותר לראות איך הם מתכוונים למלא את הבטחותיהם, ומה המחיר שיהיה על ישראל לשלם.

גלובס