ניהול ציפיות

בשבוע שעבר, אני וחברה שלי התכוננו לשינה.
האווירה הייתה מקסימה - אורות עמומים,
שמיכות נעימות ומבט בעיניי שאומר, אה, כן,
הגיע הזמן. הלילה נחגוג.

אבל בדיוק כשהעניינים התחילו להתחמם,
היא הניחה יד עדינה על החזה שלי ואמרה,
"לא בא לי. אני רק רוצה שתחזיק אותי קצת".

מצמצתי בהפתעה.
מַה?! מה הולך כאן?!

היא נאנחה, כאילו הייתי איש מערות חסר הבנה.
"אתה פשוט לא מספיק מחובר לצרכים הרגשיים
שלי כאישה, כדי שאוכל לספק את הצרכים הפיזיים
שלך כגבר."

בהיתי בה, מבולבל. היא המשיכה עם קלאסיקה:
"אתה לא יכול לאהוב אותי רק בגלל מי שאני
ולא בגלל מה שאני עושה בשבילך במיטה?"

באותו רגע, ידעתי - הלילה נדפק.
אז, מובס, התהפכתי לצד שלי והלכתי לישון.

אבל אז... ההשראה הבריקה בראשי.

למחרת בבוקר, החלטתי לקחת יום חופש
ולהקדיש אותו כולו לה.
יצאנו לארוחת צהריים יפה ורומנטית,
היא הייתה מאושרת.
ואז, הגענו לחנות הכלבו הגדולה בעיר.

היא מדדה תלבושת אחר תלבושת,
כל אחת יקרה יותר מהקודמת.
הנהנתי באישור ואמרתי,
"אוו וואו, זה נראה מדהים!
בואי תיקחי את כולן."

עיניה התרחבו מהתרגשות.

לאחר מכן, היא ראתה כמה נעליים יוקרתיות.
"אבל אני אצטרך זוג לכל תלבושת..." היא
הרהרה בקול רם.
"כמובן, מותק! תעשי את זה, קחי מה שאת
רוצה!" חייכתי.

היא כמעט ריחפה למחלקת התכשיטים,
עיניה נוצצות. זוג עגילי יהלומים מהממים משכו
את תשומת לבה.

"אלה יפים!" אמרתי בהתלהבות.
קולה היה כמעט חסר נשימה.
"אני יכולה לקחת אותם?"
"בהחלט!" עניתי.

ואז הגיעו הצמידים.
ידעתי שהיא בוחנת אותי. אבל נשארתי חזק.
"זה בסדר, מותק," אמרתי בנחת, "קחי הכול."

בשלב הזה, אני נשבע שהיא הגיעה לסוג של נירוונה.
פניה קרנו באקסטזת קניות טהורה חסרת מעצורים.

לבסוף, עם זרועותיה מלאות בתיקי מעצבים, היא פנתה
אליי בחיוך מעריץ. "אני חושבת שזה הכול, יקירי.
בוא נלך לקופה!"

נשמתי נשימה עמוקה, הסתכלתי לתוך עיניה המצפות,
ונתתי את המכה האחרונה.
"לא, מותק, לא בא לי."

פניה קפאו. הלסת שלה נשמטה.
"מַה?!"

משכתי בכתפי בתמימות. "מותק, אני רק רוצה
שתחזיקי את כל הדברים האלה לזמן מה. את פשוט
לא מספיק מחוברת לצרכים הפיננסיים שלי כגבר
בשביל שאוכל לספק את צרכי הקניות שלך כאישה."

הצבע התנקז מפניה. סערה התחוללה בעיניה.

ואז, בתזמון קומי ללא דופי, הוספתי, "למה את
לא יכולה פשוט לאהוב אותי בגלל מי שאני ולא
בגלל הדברים שאני קונה לך?"
השתיקה שבאה לאחר מכן הייתה קטלנית.

באותו לילה?
כן... שוב ישנתי לבד בצד שלי של המיטה,
עם הפנים לקיר.
אבל זה לגמרי היה שווה את השיעור. https://static.xx.fbcdn.net/images/e...1/16/1f606.png

ואני אוסיף -
אני נגד הקשר הזה שעושים לפעמים, בטעות,
בין אהבה לחומר. מה עניין מחט ל...
אם אוהבים, אז אוהבים עד הסוף ורוצים
(הדדית אני מקווה) את הקשר הפיזי.
ואם לא - אז כנראה שזה לא המקום הנכון להיות בו.
וכן, קורה לפעמים שאין חשק.
כולנו יצורים מורכבים.
אז מבינים את זה, ומחר יום חדש.
לא ככה?