מצחצח הנעלים

מדי בוקר, מנכ"ל בנק יוקרתי במנהטן
הלך בדרכו הרגילה לעבודה, ועצר
בפינת רחוב שבה ישב מצחצח נעליים.

המנהל היה מתיישב על הכיסא, פותח
את עיתון הוול סטריט ג'ורנל שלו ונותן
למצחצח הנעליים לעשות את הקסם שלו
שהופך את נעליו המאובקות לשלמות מלוטשת.

בוקר אחד, כשהאיש צחצח את אחורי הנעל
כדי לתת לה ברק, הוא הרים את מבטו ושאל
כלאחר יד, "אדוני, מה דעתך על הבורסה בימים אלה?"

המנכ"ל, משועשע קלות, הציץ מעבר
לשולי עיתונו. "למה זה מעניין אותך?" הוא שאל,
נימת קולו מתנשאת ויהירה.

מצחצח הנעליים חייך. "טוב, יש לי מיליון דולר
בבנק שלך, ואני שוקל להכניס חלק מזה למניות."

המנכ"ל הזדקף. "מה שמך?"

"ג'ון סמית' ה.," ענה לו מצחצח הנעליים
כשהוא מסיים את ההברקה האחרונה.

כשהמנכ"ל הגיע למשרדו, הסקרנות גברה עליו.
הוא התקשר לראש מחלקת החשבונות הגדולים.
"האם יש לנו לקוח בשם ג'ון סמית' ה.?"

המנהל דפדף ברשומות והרים את מבטו בעיניים פעורות.
"כן, אדוני! הוא אחד הלקוחות עם הסכומים הגדולים כאן.
יש לו יתרה של מעל מיליון דולר בחשבון שלו".

בהלם חזר המנכ"ל מיד לפינת הרחוב.
"מַר. סמית'," הוא אמר, בטון שכעת נשמע מכבד,
"יהיה לי כבוד אם תצטרף אלינו לישיבת ההנהלה
הבאה שלנו. נשמח לשמוע את סיפור חייך."

ביום שני שלאחר מכן, חדר הישיבות התמלא
במנהלים בכירים, כולם להוטים לפגוש את איש
צחצוח הנעליים המיליונר המסתורי.
המנכ"ל עמד בראש השולחן.

"רבותי, כולנו מכירים את מר סמית' בתור
האיש שגורם לנעליים שלנו להבריק מדי יום.
אבל היום, אנחנו מגלים שהוא גם אדם בעל
משמעת כלכלית יוצאת דופן וחוכמה.
מר סמית', בבקשה שתף את הסיפור שלך."

מר סמית יישר את הכובע על ראשו, והתחיל:

"הגעתי לארץ לפני חמישים שנה כמהגר
צעיר מאירופה, עם שם שובר שיניים וכיסים ריקים.
ברגע שירדתי מהספינה, שיניתי את שמי לסמית' -
חשבתי שזה יקל על ההסתגלות.

"הייתי מורעב ולא הייתה לי עבודה.
ואז ראיתי מטבע על המדרכה.
היו לי שתי אפשרויות - לקנות אוכל ולהפיג
את הרעב או להשקיע בעתיד שלי.

קניתי במקום תפוחים ומכרתי אותם ברווח קטן.
השקעתי מחדש את הכסף הזה בעוד תפוחים.
מהר מאוד יכולתי להרשות לעצמי לקנות
משחת נעליים ומברשות והתחלתי לצחצח נעליים.
מעולם לא הוצאתי גרוש אחד על מותרות.
לחם וגבינה הספיקו לי כדי לחיות.

"עם הזמן התרחבתי - קניתי כלים טובים יותר, כיסא
נוח ללקוחות שלי, התמקמתי בפינת רחוב מעולה.
חייתי בפשטות וחסכתי כל שקל.
בסופו של דבר, קניתי את המתחרה כשהוא פרש.
וכך בניתי את ההון שלי, פרוטה אחר פרוטה."

החדר היה שקט, המנהלים פערו עיניים בתדהמה.

מר סמית' נשם נשימה עמוקה וסיים בחיוך,

"ואז... לפני שלושה חודשים, אחותי - שהייתה
נערת ליווי בשיקגו - נפטרה והשאירה לי מיליון דולר."

את השתיקה אפשר היה לחתוך בסכין,
ואז פרץ צחוק אדיר בחדר הישיבות.

כשסיים המנכ"ל לצחוק, הוא ניגב דמעה מעינו.
"מַר. סמית', החזקת אותנו בכזה מתח!"

בקריצה, מר סמית נשען לאחור.
"ובכן, אדוני, זה מה שאיש עסקים טוב עושה."