פרשת "וירא" על המילה ועל עצת ממרא

בס"ד
פרשת "וירא"
לרפואת אליהו בן יפה ולשחרורו כל השבויים.

פרשתינו גדושה באירועים החל מביקור המלאכים והכנסת האורחים [חסד] של אברהם, השמדת העיר סדום ועד להולדת יצחק. ברשותכם, הפעם נעסוק בסוגיא מעט למדנית- להנאתכם.

"וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום" [בראשית יח,א]

רשי מבאר: "וירא אליו - לבקר את החולה. אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו". באלוני ממרא - הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה עליו בחלקו".

שאלתנו הקשה היא: רש"י מדבר על "עצה" שאברהם ביקש מממרא [ממרא היה בן בריתו של אברהם במלחמה נגד מלכי המזרח] או שממרא נתן לאברהם, משתמע כאילו היו לאברהם התלבטויות בקשר למילה.

הרי לא יתכן שהיו לאברהם התלבטויות, משתי סיבות:

1 ) הקב"ה ציווה עליו במפורש למול את עצמו, ולא יעלה על הדעת שאברהם הרהר אחר ציווי מפורש של הקב"ה;

2) בניסיון עקידת יצחק, הניסיון הקשה ביותר שאי פעם עמד בו אדם מעולם ועד עולם, אברהם לא הרהר לרגע ולא התייעץ עם איש, אלא השכים בבוקר, חבש חמורו והלך; אז שבדיוק פה, במצוות מילה, יהיו לו פקפוקים? לא יתכן!

ונראה לתרץ [הדבר ציון] שאברהם התייעץ עם ממרא בשאלה של מחלוקת בהלכה. מצוות המילה היא מצווה המוטלת על אבי הבן [משנה קידושין כט ע"א ]. אולם, בשל חשש או בורות בהלכות מילה העדיפו ברבות הזמן מוהל בקיא, שהוא שליח אבי הבן.

הגמרא [פסחים דף ז עמוד ב], מביאה מחלוקת בנוגע לנוסח הברכות.

אבי הבן אומר: "ברוך אתה ה'' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על המילה", או-מקשה הגמרא שיש לאומר "למול"?
הגמרא מגיעה למסקנה, כי אבי הבן שמל בעצמו, באמת מברך "למול" ולא "על המילה". בעקבות הגמרא הזו, יש מחלוקת בשולחן ערוך [יורה דיעה\רס"ה] ובין הרמ"א האשכנזי מה נוסח ברכת המילה:

שולחן ערוך פוסק באמת כמו מסקנת הסוגיה בגמרא - שאב המל את בנו, מברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו למול", אבל אם מל באמצעות שליח, מברך "על המילה"; ואילו הרמ"א פוסק שפשיטא שמי שמל באמצעות מוהל מברך "על המילה", אבל גם המל את בנו מברך "על המילה" ולא "למול.

אברהם כידוע, מל את עצמו, אך מאחר שהיה זקן הקב"ה סייע בעדו.[רש"י בראשית, פרק י"ז פסוק כ"ד]. "נטל אברהם סכין ואחז בערלתו ורצה לחתוך, והיה מתיירא, שהיה זקן; מה עשה הקב"ה? שלח ידו ואחז עמו, שנאמר "וכרות עמו הברית". ''לו'' לא נאמר, אלא ''עמו'' .

מצד אחד, אברהם מל את עצמו, ודינו לעניין הברכה צריך להיות כמו כל אחד שמבצע את המצווה במו ידיו, היינו, צריך לברך "למול";

אבל מצד שני, הקב"ה עזר לו, ולכן אולי דינו כדין מי שקיים את המצווה באמצעות שליח, וצריך לברך "על המילה".

זו השאלה שבגינה התחבט אברהם עם ממרא. נתן לו עצה: [תברך] ''על המילה''. כלומר, ממרא פסק לאברהם כאפשרות השנייה בספק: שהואיל והקב"ה עזר לו, והוא לא ביצע את המצווה לבדו, צריך לברך "על המילה" ולא "למול". וכן באברהם, שמל את עצמו בעצמו, גם הרמ"א [מובא לעיל] היה פוסק שהוא באמת היה צריך לברך "למול" -אילו הקב"ה לא היה עוזר לו...

שבת שלום,
אודי כהן
חבר המכון הגבוה לתורה, אונ' בר-אילן
מייל: udi6519@gmail.com