כלכלת ארה"ב משאירה אבק לכל שאר העולם
יש חסידים רבים לתיאוריה של נסיגתה של כלכלת ארה"ב. מימין טוענים שהתערבות הממשלה חנקה את רוח החלוצים והחוב הגואה יגזור עוני על הדורות הבאים. השמאל חושש מכך שהאי־שוויון וכוח התאגידים רוקנו את הכלכלה מתוכן. במפגן נדיר של אחדות, כל הספקטרום הפוליטי התאונן על מותו של כוח הייצור האמריקאי ועל ריסוקו של מעמד הביניים.
יש רק בעיה אחת: בפרמטרים רבים הדומיננטיות האמריקאית נותרה מדהימה. ביחס למתחרותיה בעולם העשיר ארה"ב מגדילה את ההובלה, אך לפי אמת מידה אחת — שווי כוח קנייה — היא כבר אינה הכלכלה הגדולה בעולם, לאחר שסין עקפה אותה כבר ב–2016. בעוד סין מייצגת כיום 18% מהתוצר העולמי במונחי שווי כוח קנייה, וארה"ב רק 16%, ב–1990 הן ייצגו 4% ו–22%, בהתאמה.
נכון שבמונחי שווי כוח קנייה אפשר להשוות רווחה כלכלית בין אנשים במדינות שונות, אך במובן של השפעה עולמית, שערי החליפין הנומינליים הם אלה שקובעים. נומינלית, ההגמוניה האמריקאית ברורה לעין. התמ"ג של ארה"ב, 25.5 טריליון דולר ב–2022, מייצג 25% מכלל התוצר העולמי — כפי שהיה ב–1990. לסין יש רק 18%.
יותר מדהים ופחות מדובר הוא הפער ההולך וגדל בין ארה"ב לבין מתחרותיה בעולם המפותח. ב–1990 היו לארה"ב 40% מהתמ"ג הנומינלי של קבוצת שבע המדינות המפותחות (G–7) — כיום יש לה 58%. במונחי שווי כוח קנייה, הגידול היה זעום יותר, אבל עדיין משמעותי, מ–43% ב–1990 ל–51% כעת. לכן, הדיבורים על נסיגה אינם משכנעים.
ביצועי ארה"ב נהפכו לעושר עבור תושביה. ההכנסה לנפש בארה"ב הייתה גבוהה ב–24% מבמערב אירופה במונחי שווי כוח קנייה ב–1990, ואילו כיום הפער הוא 30%. גם הפער מול יפן גדל, מ–17% ל–54%. במונחי שווי כוח קנייה, ההכנסה לנפש גבוהה יותר רק במדינות הנפט כמו קטאר ומרכזים פיננסיים כמו לוקסמבורג. אמנם חלק ניכר מהגידול בארה"ב הגיע רק לידי העשירים ביותר, אבל גם השכר החציוני גדל בקצב יפה. נהג משאית באוקלהומה יכול להשתכר יותר מרופא בפורטוגל. פער הצריכה חד עוד יותר: בבריטניה, מהמדינות העשירות באירופה, הוציאו התושבים 80% ממה שהוציאו האמריקאים ב–1990 לנפש. ב–2021 המספר ירד ל–69%.
אבל כסף הוא לא הכל. נטען תכופות כי אירופאים נהנים מאיכות חיים גבוהה יותר, עם חופשות ארוכות יותר ואף חופשות לידה. הם גם מוציאים הרבה פחות כסף על שירותי בריאות.
ברמה האישית המחיר נראה כדאי: בחיים יש יותר מקניות והכנסה. אבל כל זה אינו חדש. אם התרבות הייתה כזאת גם בעבר, מה מסביר את הפערים המתרחבים?
איך קורה שארה"ב מגדילה את ההוצאה החברתית שלה? ב–1990 הוציאה ארה"ב 14% מהתמ"ג על תקציבים חברתיים, והגיעה ל–18% ב–2019, בין היתר הודות לביטוח בריאות ממלכתי לעניים ולקשישים. זה עדיין רחוק משוודיה, שמוציאה 25% מהתמ"ג על רווחה, אבל הפער לא נסגר, רק מצטמצם.
האמריקאים מתעשרים כי פריון העבודה שלהם צומח מהר יותר משל עובדים במדינות עשירות אחרות, אך היתרון הזה עולה להם במחיר. כלכלת ארה"ב סובלת מתנודתיות קשה בשוק העבודה, והאבטלה גואה במהלך האטה. אנשים רבים נזרקים לצד הדרך: צירוף של שימוש בסמים, אלימות בנשק חם ונהיגה מסוכנת הוביל לירידה מזעזעת בתוחלת החיים בארה"ב. הסבל הזה מתרכז בעיקר בקרב העניים ביותר באומה, הקהילות המודרות ביותר. כסף יכול להקל על חלק מהבעיות, ולאמריקה יש מלא כסף. אבל זה לא מה שהיא עושה איתו.
לארה"ב יש בעיות לא ייחודיות במיוחד, כפי שזה בכל הכלכלות. הדבר המפתיע בארה"ב הוא שהן לא האטו את צמיחתה, והמשקיעים מודעים לכך היטב. 100 דולר שהושקעו ב–1990 ב–S&P 500, מדד המניות של החברות הגדולות בארה"ב, שווים כיום 2,300 דולר. לשם השוואה, סכום דומה שהיה מושקע במדד שכולל מניות ממדינות מפותחות ללא ארה"ב, היה מניב 510 דולר.
ביצועי העבר, כמובן, אינם מנבאים את תשואות העתיד. מאז נהפכה ארה"ב לכלכלה הגדולה בעולם בשנות ה–90 של המאה ה–19, הצלחתה עלתה וירדה. אבל התקופה הנוכחית של ביצועי יתר שלה, שנמשכת כבר שלושה עשורים, דורשת מבט מעמיק.
כמה עובדים יש לכם?
יש שני דברים שחשובים לכלכלה בטווח הארוך: גודל כוח העבודה ופריון העבודה שלו. ילודה גבוהה ומערכת הגירה פתוחה העניקו לארה"ב יתרונות דמוגרפיים על רוב המדינות העשירות אחרות, וזה נמשך. האוכלוסייה בגיל העבודה בארה"ב — בין 25 ל–64 — גדלה מ–127 מיליון ב–1990 ל–175 מיליון ב–2022, עלייה של 38%. בניגוד לכך, במערב אירופה היא גדלה רק ב–9% ל–102 מיליון.
עם זאת, שיעור של אירופאים עובדים הוא גבוה יותר בפועל. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בארה"ב נפל מתחילת המאה, בעיקר בגלל גברים שיצאו מכוח העבודה. אבל אפילו עם ההשתתפות הנמוכה יותר, בשלושת העשורים האחרונים גדל כוח העבודה האמריקאי ב–30%, באירופה ב–13% וביפן ב–7%.
העובדים גם נהיים יצרניים יותר. בין 1990 ל–2022 פריון העבודה, הנמדד בתפוקה לשעה, גדל ב–67% בארה"ב, לפי מכון המחקר העסקי קונפרנס בורד. באירופה גדל הפריון ב–55% וביפן ב–51%. אמריקאים גם עובדים 1,800 שעות לשנה (שבוע עבודה של 36 שעות וארבעה שבועות חופשה), כ–200 שעות יותר מבאירופה, אם כי 500 פחות מבסין.
חלק מצמיחת הפריון האמריקאי מגיע מהשקעות גדולות יותר. אבל גם בניכויין, TFP — כלל הפריון בניכוי השקעה — שמראה עלייה ביעילות ואימוץ טכנולוגיות חדשות, גדל גם הוא. לפי פן־וורלד טייבלס, אתר שמשווה בין מדינות, TFP בארה"ב גדל ב–20% בין 1990 ל–2019, בעוד ב–G–7 הוא גדל בפחות מ–10%.
ההסבר לפריון העבודה הגבוה נמצא במקום שבו ארה"ב היא הכי יצרנית. בטכנולוגיות מידע ותקשורת ההצטיינות ידועה, אבל זה לא מספיק להסביר את הכל. עסקים אמריקאים הגדילו את פריון העבודה ביותר מ–3% במהלך העשור שבין אמצע שנות ה–90 ל–2005.
באותו עשור קסום מדינות אירופה צמחו רק ב–2% בשנה. מאז, הפריון האמריקאי חזר לזחול בקצב של 1.5% בשנה — אבל הוא עדיין גבוה יותר מברוב הכלכלות העשירות, ומוביל אותו מגזר הטכנולוגיה. שורשי ההצלחה הטכנולוגית עמוקים; דורות נדרשו לבנות את עמק הסיליקון למעצמת טכנולוגיה. הסיבות שהטכנולוגיה שימשה טוב כל כך את שאר הכלכלה ניכרות לעין: כישורים, גודל ואומץ.
1. כישורים
החינוך אינו כזה גרוע, מסתבר. עובדים אמריקאים הם בעלי כישורים גבוהים. זה עומד לכאורה בסתירה לטענות על כישלון מערכת החינוך. ארה"ב מוציאה על חינוך כ–37% יותר לכל תלמיד מהממוצע ב–OECD. עבור לימודים גבוהים היא מוציאה כפול מהממוצע.
יש סיבות טובות לפקפק ביעילות של ההוצאה: התוצאות במבחנים בינלאומיים במדעים ומתמטיקה לבני 15 לא מרהיבות. אבל תלמידים טובים — לרוב פריווילגים — משגשגים. כ–34% מהאוכלוסייה בגיל העבודה השלימו חינוך על־תיכוני. רק לסינגפור יש שיעור גבוה יותר. מדד ההון האנושי של פן־וורלד, שמבוסס על שנות לימוד, מדרג את דרום קוריאה בראש, אבל ארה"ב הייתה המובילה בין הכלכלות הגדולות מאז 1990.
בארה"ב נמצאות 11 מ–15 האוניברסיטאות המובילות בדירוג "טיימס" לחינוך גבוה. כלכלת ארה"ב משתמשת היטב בכוח העבודה המשכיל שלה. הוצאות על מחקר ופיתוח במגזר הפרטי והציבורי גדלו בעשור האחרון ל–3.5% מהתמ"ג, הרבה מעל רוב המדינות. חלקה של ארה"ב בפטנטים במדינות אחרות בעולם עלה מ–19% ב–2004 ל–22% ב–2021 — יותר מכל מדינה.
2. הגודל כן קובע
הסבר שני להצלחה הוא גודלה של ארה"ב. שוק גדול יחיד נותן לכלכלה יתרון; הפירות שמניב היתרון לגודל בטכנולוגיה רבים יותר. אירופה ניסתה להקים שוק אחיד אבל פערי שפה, מינהל ותרבות הם עדיין מחסומים בפני עסקים כמו פלטפורמות מסחר מקוון. הודו אינה עשירה ביחס לגודלה מספיק כדי ליהנות מיתרון הגודל, כך שסין היא היחידה שיכולה להתחרות בארה"ב במובן זה. בשל כך, יש לה מגזר טכנולוגיה צרכנית תוסס — לפחות עד ששי ג'ינפינג התחיל לחנוק אותו.
לגודל יש עוד יתרונות. ארה"ב פרוסה על כמעט 40% מהיבשת השלישית בגודלה בעולם, כך שיש לה גישה לשלל משאבים גיאולוגיים שהיא התמחתה בכרייתם. בעשור הראשון של שנות ה–2000 ארה"ב ייבאה יותר מ–10 מיליון חביות נפט גולמי ליום נטו.
ואולם מהפכת נפט הפצלים הניבה לה עושר בגז ונפט; כיום רוב צורכי האנרגיה של ארה"ב מתמלאים באמצעות שאיבה מקומית, וב–2020 נהפך המאזן לעודף יצוא אנרגיה.
המשאבים האלה הרחיבו את הכלכלה, גיוונו אותה וחיזקו את עמידותה. שפע הגז דחק את רגלי הפחם, וסייע להפחית פליטות פחמן דו־חמצני. אף שעד לאחרונה לא הייתה לה כמעט מדיניות אקלים פדרלית, פליטות תעשייתיות של פחמן דו־חמצני ירדו ב–18% מתחת לשיאן בשנות ה–2000. כעת, כשהמדיניות שמה דגש על מקורות אנרגיה אחרים שיש לה בשפע בשל גודלה — כמו אור שמש, חופים ומישורים סחופי רוח — המגמה תואץ.
3. דינמיות
ניידות גיאוגרפית ושוקי ההון. מה שהופך את הכישורים והגודל של ארה"ב לרבי עוצמה כל כך, הוא הגורם השלישי בתמהיל ההצלחה: דינמיות. זוהי התכונה שמוזכרת תכופות בהסברים על הצלחת ארה"ב. היא גם קשה להגדרה.
הגדרה אחת נוגעת לניידות. היכולת והנכונות של אמריקאים לקום ולעבור מקום כשיש הזדמנויות אינן כשהיו, אבל היא עדיין מרשימה במונחים בינלאומיים. בסקר גאלופ מ–2013 עברו רבע מהאמריקאים בין אזורים או ערים בארה"ב בחמש השנים שלפני הסקר, לעומת עשירית במדינות המפותחות האחרות. כ–5 מיליון עוברים בין מדינות מדי שנה.
ארה"ב היא גם בעלת השווקים הפיננסיים העמוקים והנזילים ביותר. הם מספקים ערוצים יעילים גם אם לא יציבים למימון עסקים, וככלי מיון למנצחים ומפסידים. שווי שוק המניות הוא 170% מהתמ"ג; ברוב המדינות האחרות הוא פחות מ–100%. מימון סטארט־אפים בעלי פוטנציאל צמיחה נמצא בשפע, וכחצי מהון הסיכון בעולם מגיע לחברות אמריקאיות.
הרעב להקמת עסקים חדשים קיים עוד מלפני פריחת הטכנולוגיה. נראה כי תקופת הקורונה הציתה את הדחף האמריקאי להמצאת דברים: 5.4 מיליון עסקים חדשים הוקמו ב–2021, שיא שנתי וגידול של 53% לעומת 2019. רבים מהעסקים לא ישרדו, אבל המייסדים לא ייפגעו קשה כמו בכלכלות אחרות. לפי אמת מידה של OECD לעלות האישית של כישלון של יזמים, העלות בארה"ב ובקנדה היא הנמוכה בעולם.
עד כמה שזה מוזר למדינה שיש בה איקוני תרבות כמו מיסטר ברנס, הקפיטליסט המרושע מספרינגפילד בסדרה "משפחת סימפסון", ודילברט, הפקיד מקטין הראש מהקומיקס, איכות הניהול התאגידי בארה"ב היא עוד מקור לדינמיות. ארה"ב מובילה בראש בדירוג האיכות הניהולית World Management Survey של ג'ון ון רינן וניקולס בלום.
תחרות עזה, מאמינים החוקרים, מסבירה את התרבות התאגידית המצליחה של ארה"ב. הבוסים חשים יותר בנוח לפטר עובדים — וגם קל להם יותר. השווקים מוכנים לתגמל חברות מנוהלות היטב. לפי הדירוג שלהם, כוחה הניהולי של ארה"ב מסביר כחצי מהיתרון בפריון העבודה על פני מדינות מפותחות אחרות.
האכזריות לא פוגעת בכלכלה
קשה ליישב את העושר הבלתי ייאמן של ארה"ב עם כישלונותיה בתחומים אחרים. לאחר מסים וקצבאות היא בעלת התפלגות ההכנסה הכי לא שוויונית ב–G–7. פער ההכנסה בין עשירים לעניים, שגדל בשנות ה–90 וה–2000, יוצב בשל המחסור בעובדים בחצי העשור האחרון. העלאות שכר לעובדים מיעוטי השכר ביותר גם סגרו חלק מהפער. אבל עדיין, הפער בין בעלי ההכנסות הגדולות ביותר לעובדים ממעמד הביניים נותר בעינו.
עוד יותר מקומם הוא עד כמה החיים קשים: אמריקאי ממוצע שנולד כיום יכול לצפות לחיות עד גיל 77, חמש שנים פחות מבמדינות בדרגת התפתחות אחרת. עבור העניים, שיש להם פחות גישה לטיפול רפואי ויותר חשיפה לאלימות, הפער גדול במיוחד. ערלי הלב יטענו שהקושי הזה הוא חלק ממתכון ההצלחה של ארה"ב.
לפי פרשנות נוספת, ארה"ב פועלת במכוון לא לסייע למתקשים, ולא משלמת על זה מחיר כלכלי. "כלכלה אינה שיעור במוסר", אומר אדם פוזן ממכון המחקר פיטרסון לכלכלה בינלאומית. "היה נחמד לפתור בעיות אי־שוויון ולקדם את הצמיחה בה בעת, אבל יש מעט צעדי מדיניות שעושים גם וגם. האכזריות אינה מונעת מהכלכלה לצמוח".
לחתור תחת ההצלחה
אם אכזריות אינה פוגעת בכלכלה, מה כן? אפשרות אחת היא סגירת הפער מול המתחרות. אירופה לא הצליחה להוליד ענקיות טכנולוגיה כמו של ארה"ב, אבל חוקי ההגבלים העסקיים שלה הולידו שווקים תחרותיים יותר, בפרט עבור הצרכנים.
יפן התקשתה לדרבן את הצמיחה הכלכלית החלשה, אבל לא הרימה ידיים. סין רוצה בצמיחה כלכלית ממושכת ומהירה, למרות האתגרים המבניים. עלייתה של הודו תטה את הכלכלה העולמית לכיוון אזור אסיה־פסיפיק.
יש דרכים שבהן ארה"ב עלולה לחתור תחת הצלחתה שלה. הדמוגרפיה שלה, למשל. לאחר עשורים של ילודה גבוהה היא דומה יותר לאירופה. היא זקוקה להגירה כדי לשמר את היתרון הדמוגרפי, ואולם הגל הנוכחי של נייטיביזם — פוליטיקה ימנית פופוליסטית — עוצר את זרם ההגירה.
טראמפ ניסה לעצור את אשרות העבודה לעובדי הייטק זרים ולבנות חומה בגבול נגד פועלים. גם אם יפסיד במרוץ לנשיאות 2024, הוא עורר עוינות מתמשכת נגד מהגרים. הנשיא ג'ו ביידן השאיר בעינן רבות מתקנות הגבול של קודמו; 2 מיליון מהגרים לא חוקיים גורשו במשמרתו.
התפנית המכוערת בפוליטיקה מאיימת על גורמי הצלחה נוספים. הקיטוב בין המדינות מסכן את השוק האחיד: בטקסס, למשל, אסרו על חברות פיננסיות לעשות עסקים אם אינן ידידותיות למגזר הנפט. רון דיסנטיס, מושל פלורידה ומועמד למרוץ הרפובליקאי לנשיאות, השתמש בסמכותו כדי להשפיל את דיסני בעקבות התנגדותה למדיניותו האנטי־להט"בית. קליפורניה תוקפת מצד שני עם חוק שיאלץ חברות נפט להגביל את רווחיהן.
המאבק בקונגרס על תקרת החוב עלול להוביל לחדלות פירעון שתזעזע את האמון של המשקיעים בשווקים האמריקאיים, ולייקר את מימון התקציב הממשלתי.
האם הסוף מגיע?
מדיניות הסחר של ארה"ב, שאותה רפובליקאים ודמוקרטים רואים עין בעין, מדאיגה גם היא. אימוץ הגלובליזציה היה תנאי להצלחתה וצמיחתה של ארה"ב. החברות שלה התייעלו ומצאו שווקים לצמיחה. עתה, גלובליזציה היא מילה גסה בוושינגטון הבירה. התמקדות בביטחון לאומי ומדיניות כלכלית בדלנית ופרוטקציוניסטית עלו לגדולה.
בתחום המוליכים למחצה והמכוניות החשמליות ארה"ב מנסה להביא הביתה תחומים בעלי ערך מוסף נמוך, כמו ייצור, בשם ההגנה על שרשרת האספקה. ההתערבויות האלו עומדות בניגוד למדיניות שלה בשנות ה–80; הן עלולות לפגוע בפריון העבודה, ולעלות לה ביוקר.
האירוניה היא שהמדיניות ההרסנית הזאת נובעת מחששות מדעיכה, שאינם מגובים בעובדות. האבחנות שסין מובילה, שהמהגרים הם איום, שתאגידים מקדמים אג'נדות פרוגרסיביות, ושסחר חופשי הוא בגידה, מתעלמות מהתמונה הגדולה שמראה עד כמה ארה"ב מצליחה.
דהמרקר
