עיר לעשירים בלבד

"זה 50 שקל כניסה" אומרת הסלקטורית בזמן שהיא לועסת מסטיק בצבע מרשמלו.
"50 שקל???" אני משחק אותה לא שומע את מה שאמרה בתקווה שזה יוזיל את המחיר.
" נו כן, משלם או לא?" היא אומרת ומתחילה לנפח בלון.
50 שקל עלק, ימות העולם אני לא משלם. כולה מסיבה במרתף שכל הריצפה דביקה כאילו חלזונות עשו שמה אורגיה, הכל צפוף ומפוצץ באנשים, אני יכול להרגיש על הירך שלי מי עשה ברית מילה.
"אתה ברשימות בכלל אתה תגיד לי?" היא אומרת מבלי להסתכל עלי.
"כן תבדקי. עוז פרץ." לא ייאמן כמה אני לא רשום אצלה, פעם אחרונה שהייתי רשום במשהו זה היה בדף קשר של כיתה ו'3.
לא עובר רגע והיא אומרת "אתה לא קיים" ותוך כדי הבלון מסטיק שלה מתפוצץ ומצליף לי בעור התוף.
לא קיים? מה אני פיית השיניים?
טוב אקח אחריות, אשמתי שלא דאגתי להיות ברשימות.
"יאלה קחי 50."
"אם אתה לא ברשימות אז בשביל אנשים כמוך זה 100." היא אומרת במבט של זאוס וגורמת לי להרגיש בן תמותה שהחלום הכי גדול שלו זה לעשות מסע שופינג רצחני בתמנון.
די כמה תל אביב יכולה לשאוב אותי, אין לי שקל על התחת, אני חייב לעוף מהעיר הזאת כבר, באתי לפה עם 100 אלף שקל בעובר ושב שהצלחתי לחסוך בתקופה שהייתי פרזיט וגרתי עם אמא והיום אני במינוס. מה אני משחק אותה שיש לי כסף כל יום לקפה על בסיס שיבולת שועל של חי בסרט ועוד להשאיר טיפ לשליח WOLT בשביל לאשר לעצמי שאני לא קמצן. לא ייאמן כמה כסף אני צריך להוציא בתל אביב ואני לא נהנה בכלל, ככל שאני משלם יותר כסף, אני מרגיש יותר אידיוט. זה לא שתל אביב יקרה, זה אני פשוט אהבל, רק לאהבל כמוני הכל יקר פה, אם הייתי איזה מרגי אוטומטית הייתי נכנס לכל הרשימות.
אבל אני בכלל שואל אותה "מקבלים אשראי?"
היא לוקחת לי אותו ואני יכול לראות שעולים ממנו אדים בזמן שהיא מגהצת.
אני נכנס פנימה, קורא לברמן בשביל להזמין בירה, אבל הוא לא שומע, הוא בדיוק מנסה להעמיס שתי בחורות כי הוא חושב שאם הוא ברמן אין אחת שהוא לא יכול להשכיב ביקום. בסוף הוא מתפנה ואני מזמין בירה, הוא מגיש לי אותה ואני יכול לראות תלתל מהזקן הפלורנטיני שלו בתוך הכוס בירה.
"40 שקל" .
אני בא לשלם.
"40 בלי שירות". הוא אומר בטון של בנק הפועלים.
אתה זה שחייב לי כסף בכלל אחרי השירות הזבל שלך.
"קח 20% אחי" אני אומר ושונא את עצמי, מה אני משחק אותה איזה סנטה קלאוס.
הוא מחזיר לי את האשראי מבלי להגיד תודה.
אני יוצא מהמקום אחרי שעתיים, אנסתי את עצמי להישאר שמה בשביל שלא ארגיש מפגר ששילמתי 100 שקל לעשר דקות.
אני מחפש מונית בגטקסי, אבל אף אחד מחובבי הסריגה האלה לא נענה לקריאה שלי. מנסה מונית ברחוב.
"כמה זה לשדרות חן?"
"100" הנהג אומר לי בזמן שהוא מחטט באף.
זהו, אני לא רכיכה יותר.
"שים מונה מה 100 זאת נסיעה של 5 דקות."
הוא מסובב את הראש לשמשה ונותן גז.
"לך תסבן את התחת עם עץ ריח ירוק" אני צועק לעברו בשביל להרגיש טיפה ערס.
אתפוס BIRD, ייצא לי 25 שקל וגם אגיע יותר מהר ממונית.
אני פותח את הנעילה של הקורקינט שעולה 5 שקל, אבל הקורקינט לא מניע. אני מחליף לקורקינט אחר ופותח את הנעילה ושוב מחייבים אותי ב5 שקל. אני נוסע הכי מהר שאפשר בשביל לקזז את ה5 שקל נעילה ובתקווה שכל הלילה הזה יתקזז.
"עצור!" מישהו צועק לי מהחשכה.
אני עוצר מסקרנות, אולי נפלתי על מלהק של הישרדות שיהפוך אותי למרגי הבא.
"תביא תעודת זהות." הוא אומר בקול סמכותי.
ואוו בחיים לא התענינו בי ככה.
הוא יוצא מהחשכה, הקול הסמכותי לא מתאים לחזות שלו, הוא נראה כמו וופל לימון.
"זה 1000 שקל דו"ח לנסוע בלי קסדה."