[COLOR=var(--primary-text)]היא שאלה אותו, "כמה אתה מוכר את הביצים?"
המוכר הזקן השיב, “שקל וחצי לביצה, גבירתי."
היא אמרה לו, 'אני אקח 6 ביצים ב -4 שקלים או שאני הולכת'.
המוכר הזקן ענה, "בואי קחי אותם במחיר הרצוי לך. אולי, זו התחלה טובה כי לא הצלחתי למכור אפילו ביצה אחת היום ".
היא לקחה את הביצים והלכה עם הרגשה שהיא ניצחה. היא נכנסה למכונית המפוארת שלה והלכה למסעדה יוקרתית עם חברתה. שם, היא וחברתה, הזמינו מה שאהבו. הם אכלו קצת והותירו הרבה ממה שהזמינו. ואז היא הלכה לשלם את החשבון. המחיר עלה 150 ש”ח היא נתנה 200 ש”ח וביקשה מהבעלים של המסעדה לשמור על העודף.
תקרית זו אולי נראתה די נורמלית לבעלים, אבל מאוד כואבת למוכר הביצים המסכן.
הנקודה היא,
למה אנחנו תמיד מראים שיש לנו את הכוח כשאנחנו קונים מן הנזקקים? ולמה אנחנו מראים נדיבות ונותנים לאלה שאינם זקוקים אפילו לנדיבות שלנו?
קראתי פעם איפשהו:
"אבא שלי היה קונה סחורות פשוטות מאנשים עניים במחירים גבוהים, למרות שהוא לא היה זקוק להם. לפעמים הוא אפילו שילם בעבורם. התעניינתי במעשה הזה ושאלתי אותו למה הוא עושה זאת? ואז השיב אבי, "זו צדקה עטופה בכבוד, ילדי"
אני יודע שרובכם לא תשתפו את המסר הזה, אבל אם אתם מרגישים שאנשים צריכים לראות את זה, אז הפיצו את המסר הזה.
[/COLOR]
