מסר אישי לתלמידים מאלי רייפמן

אנשים יקרים,

אני כותב לכם מסוויטה מלכותית עם נוף לים מתוך געגועים אמיתיים.

גם עצי הדקל הנשקפים מהחלונות ההולנדיים שבחדרי, הנושקים לים טורקיז על חולות לבנים ביום שמש ובריזה קלה, לא משכיחים ממני את המפגשים בינינו שכה יקרים ללבי.

כבר חמש שנים שאני מעביר שקפים זועקים וצועק בצבעים שהאויב היחידי בחיינו הוא אנחנו.

בזוויות שונות של מדע, קבלה ויהדות לשמה אני מדבר על הצד האחר, הסטרא אחרא שבתוכנו, ושהאדם מטרתו להתגבר על עצמו ולא להיות "קורבן" תמידי.

קראנו לזה התנגדות וצמצום, התפשטות מהגשמי, עלייה בספירות, קדושה, חיבור בזעיר אנפין ושכינה ועוד שמות כאלה ואחרים.

בפשטות נעצנו שיניים בתובנה המאחדת את כל אלה: להיות שמחים בייסורים.

התלמוד אמר את זה, התנאים התנו את הצדיקות עצמה בתכונה זו, ואנחנו באולם וואהל בבר-אילן ניסינו להבין איך מיישמים גזירה כה לא אנושית.

אמנם כך אמרנו "לא אנושי – אלוהי!"

על האדם להתעלות מעל יצרו האנושי הנמוך, ולהיות על-אנושי, אומרת הקבלה, על אדם לשמוח כשנפטר אהוב קרוב, לא על כך שנפטר אלא על כך שהיה, לשמוח כשמפטרים אותך כי זו בוודאות דלת להזדמנות אדירה אפילו שזה לא נראה ככה באותו הרגע והאגו זועק חמס... "אני קורבן!"

לשמוח כשגוזרים עליך מאסר ושוללים לך את החופש לדברים הפשוטים ביותר כגון אור שמש...

לשמוח בייסורין...

לראות את הטוב שבכל דבר, בכל רע לכאורה.

קל להגיד.

המילים עפות בקלילות ובנעימות מלוות בשקפים צבעוניים.

קל להגיד.

אך כשמאבדים ילד אהוב השמחה היא ממך והלאה. "זה חזק מאיתנו" אנחנו טוענים.

לא.

זה לא.

זה עניין של החלטה.

זה עניין של צמיחה רוחנית.

הייתי בצד המרצה עד היום,

מפזר מילים וביטחון עצמי כאילו ידעתי על מה אני מדבר... קל לדבר.

היום אני בצידו השני של המתרס.

היום הקב"ה שם אותי, המרצה, בניסיון לעמוד מאחורי המילים היפות. היום אני התלמיד.

"...שמחין בייסורים..."

לראות את הטוב בכל דבר...

אני אומר שלושה דברים בלבד מלבי אל לבכם:

האחד - תזכרו את סופו של יוסף שגם הוא נזרק לכלא בעקבות "אונס" של אשת פוטיפר :)

השני - אני רואה את הטוב שבמצבי. כשאחזור אליכם (ואני אחזור במהרה), אחזור אדם טוב יותר, מרצה טוב יותר, עם תובנות אמת ולא רק מילים יפות.

השלישי - כשבאמת, אבל באמת מאמצים את דברי חז"ל, גם תא של 2X2 מטר ללא חלונות או אור שמש הופך להיות משקיף על חוף קסום של חולות לבנים, מי טורקיז ודקלים הנושקים אל המים ביום מושלם של בריזה קלה...

חייב לסיים לכתוב כי בדיוק מגיע האנטריקוט מדיום ברוטב פטריות כמהין ויין :)

תהיו חזקים, תודה על כל הודעות התמיכה והצעות העזרה מחממות הלב, אוהב אתכם יותר ממה שתוכלו לתאר,

אלי