דאו ב 10,000 נקודות - ערן כהן
הדאו ג'ונס ביצע מהפך דרמטי וחצה את רף 10,000 הנקודות לאחר שנת שפל שחונה. בטרם ייפתחו בקבוקי השמפניה, כדאי לזכור שהשינוי הזה, חיובי ככל שיהיה, רחוק מלתקן נזק אדיר שנגרם מעשור של מדיניות כלכלית כושלת שניהל הממשל האמריקני.
בסוף השבוע שעבר מדד הדאו ג'ונס חצה כלפי מעלה את רף 10,000 הנקודות וסיכם שנה דרמטית ביותר בשוקי ההון הגלובליים. התערבות ממשלתית חסרת תקדים הצליחה לבלום, לפחות כרגע, משבר פיננסי חסר תקדים, ולייצב את כלכלות העולם.
החגיגה הנוכחית הזאת מצטרפת לגל של פסטיבלים שמציינים את סוף המשבר ואת חזרתה של הצמיחה. אין ספק שהחזרה לרף 10,000 הנקודות היא נקודת ציון משמעותית בדברי ימי המשבר הפיננסי, במיוחד עבור הכלכלה האמריקאית.
לאור זאת, אולי הגיע הזמן לדקות ספורות להביט אחורה, להבין מחדש כיצד התרגש על ארה"ב המשבר הגדול ביותר מאז השפל של שנות השלושים ולאור הפנורמה ההיסטורית, לבדוק האם אכן המשבר חלף.
מעשה שהיה, כך היה
אנסה לתאר במספר משפטים את העשור האמריקני האחרון.
בחור חביב בשם ביל קלינטון החזיר בשנת 2000 מדינה במצב טוב עם חוב של 5.6 טריליון דולר, חוב שאמנם גדל בשנות שלטונו, אך התוצר גדל מהר יותר, ובשנה האחרונה לכהונתו, נרשמה בו יציבות ואפילו ירידה.
הגיע בחור חדש בשם ג'ורג' וו. בוש, אשר עד היבחרו לנשיאות יצא את ארה"ב פעמיים - פעם אחת למקסיקו ושנייה לישראל. בוש הוא רפובליקני ולכן מאמין גדול בדת הקפיטליזם, אשר הייתה אז בשיא הפופולאריות שלה.
עיקריה של האמונה הזו - שווקים רציונאליים, אנשים רציונאליים ומכאן ששווקים חופשיים מתנכים ביעילות. כמובן שניכיון שוק מושג לעתים כאשר מעמדות שלמים נמחקים כלכלית, אך בל נטריד עצמנו בזוטות כאלה. העיקר שהאימפריה ממשיכה קדימה.
ובכן, ידידנו ג'ורג' צריך היה להתמודד עם מיתון לא חריף במיוחד, ובמקביל עם גידול בהוצאות הביטחון עקב אירועי הטרור והמלחמות שבאו בעקבותיהם.
על פניו - לא נורא, לא משהו שמפיל אימפריה. אבל, ופה בא אבל גדול - אין גבול לטמטום האנושי.
האמריקנים התרגלו לחיים הטובים, מאידך מיתון ומלחמה קטנה אינם נעימים ומקלקלים את החיים הטובים. לכן החליט ידידנו להמריץ את הכלכלה כמו רפובליקני טוב - על ידי קיצוץ מסים.
קיצץ ג'ורג' במסים, קיצץ וקיצץ, בעיקר לעשירים כמובן, שהרי העניים אינם משלמים מיסים.
90% מקיצוצי המסים הגיעו למאיון העליון, כך שהכלכלה לא הומרצה כלל. מי שכן הומרץ מאוד הוא החוב האמריקני. הוא החל לדהור בקצב גבוה, על מנת לממן את המלחמה ואת קיצוצי המסים ובכלל את החיים הטובים באימפריה.
שר האוצר האמריקני, בחור נבון בשם פול אוניל, ראה שהמצב לא בכיוון ורצה לעשות מעשה. הבחור זומן לפגישה עם הפטרון הותיק של הנשיא הצעיר - סגן הנשיא צ'ייני. בפגישה הובהר לו כי זה לא הזמן להטריד את עצמו בנושא הגירעון. אוניל סירב להבין. לכן בפגישה הבאה הובהר לו כי הנשיא מעוניין שיודיע על חזרתו לעסקים פרטיים. במקומו מונה ג'ון
סנו.
סו התפטר ב-2006 ובמקומו מונה הנרי פולסון.
עלייתה של הבועה
כעת היה לארה"ב שר אוצר "נוח" ונגיד "נוח", אשר החליטו לתמרץ את הכלכלה במקום בו הורדת המסים נכשלה. התחליף שהציע הממשל היה הורדת הריבית. התוצאה - בועת אשראי שהלכה והתנפחה וסיפקה חיים טובים לעם.
הבעיה היא שהעם, שאמור להיות רציונלי על פי הדת הקפיטליסטית, התלהב יתר על המידה וגילה התמכרות לאשראי. בכל פעם שמחיר ביתו עלה - הוא הגדיל את החוב במקביל.
לבסוף, כשמחיר הנדל"ן החליט פתאום לרדת, נוצר מצב בו כ-80% מהאמריקנים הם בעצם חסרי הון עצמי. יש להם חובות ובית ששוויים, בערך, אותו הדבר.
ההיחלצות מהמשבר הפעם הצריכה הגדלה נוספת של החוב, וכך סיימנו את הקדנציה של ג'ורג' החביב עם חוב של 9 טריליון דולר, כאשר הוא אמור לעלות עוד הרבה בשנתיים הקרובות לפחות עד שהכלכלה תתאושש.
ועכשיו מה הלאה?
בחזרה לימינו אנו. למרות הירושה הקשה של ממשל בוש וגם נוכח הנתונים המאקרו-כלכליים שרחוקים מלהזהיר, המצב אינו נואש. האימפריה האמריקנית עדיין חזקה מאד, גם כלכלית, ובעלת נכסים רבים.
עם זאת, אחד מהלקחים החשובים שאפשר ללמוד ממשגי העשור שחלף הוא צריך להזיז את ההגה ולשנות כיוון. המשך המצב הקיים הוביל ויוביל בבירור לשקיעת ארה"ב.
בחירת אובמה מעידה כי הציבור האמריקני מבין זאת. כעת נותר רק לעשות את הדבר הנכון. קל זה לא יהיה, אבל התוצאות בוא יבואו. בכל אופן, זה סיפור טוב שמתחבאים בו מספר לקחים שכדאי לכל אחד ללמוד.
