עובדים קשה? תזהרו מקארושי שלא יהרוג אתכם

בכלכלה שמחויבת לצמיחה תמידית, כאשר חברות מחוייבות בצורה מוחלטת להגדלת שורת הרווח – העובדים נלחצים יותר ויותר. עכשיו כבר ברור שהתופעה גובה גם קורבנות בנפש. הכירו את ה”קארושי”.


קובץ מצורף 10036

באפריל 2014 מת ג’ואי טוקנאנג, בחור פיליפיני בן 27, מדום לב ביפן. טוקנאנג המשקיען נהג לעבוד בין 78 וחצי ל-122 וחצי שעות נוספות בחודש. אני מדגיש – נוספות. האמת שלא ספרתי אם יש בכלל כמות כזו של שעות בחודש. הרשויות בכל אופן הכריזו לאחר חקירה כי מותו קשור ישירות לשעות הנוספות הארוכות שג’ואי נאלץ, או כפה על עצמו לתת. אבל ג’ואי אינו היחיד, כמובן. הממשלה היפנית מזהירה כי 20 אחוזים מכוח העבודה ביפן נמצא בסכנת מוות מעבודת יתר, או בלשונם: קארושי (Karoshi).


יפן היא חברה שבה נהוג לעבוד קשה והרבה. יש לכך מגוון סיבות כמו חינוך לעבודה מגיל הגן, מיעוט שעות פנאי, תחושת העובד היפני שאין לו תחליף ושאף אחד לא יעשה את העבודה במקומו -אפילו אם מדובר בקישוט אבטיחים מרובעים. סיבות נוספות הן בעיות אבטלה והסדרי עבודה לכל החיים בהם אתה מועסק כל חייך באותו מקום עבודה. סיבה אחרת היא מסורת של עבודה קשה לטובת הכלל – תכונה זו אפשרה ככל הנראה לשקם את המדינה המוכה במהירות שיא לאחר מלחמת העולם השנייה. הבוסים ביפן נוהגים לברך את הכפופים להם בתום יום העבודה בברכה רבת המשמעות “אוטסוקארסמה דשטה”, שמשמעה “אתה ודאי עייף”.


כ-99 אחוז מתושבי יפן הם יפנים, כלומר אין שם הרבה בטלנות וגם אין ככל הנראה הרבה הגירה לצורכי עבודה, עניין נדיר בעולם של שנת 2017. מה שכן, יש שם לחץ חברתי חזק – למשל, לקיחת יום חופש שמגיע לעובד כחלק מזכויותיו, היא עניין מפוקפק מבחינת היפנים. בין היתר בגלל שהעובד, ציפור חופשית שכמותו, מטיל עבודה רבה יותר על חבריו למשרד. לכן אולי אין זה פלא שמהגר כמו ג’ואי טוקנאנג, שרוצה להוכיח כי הוא ראוי לעבוד ביפן, נתן שעות נוספות כאילו אין מחר.


*לא ליפנים בלבד*


כולנו יודעים שעבודת יתר אינה המכה של יפן בלבד. אצלנו בישראל, המתמחים בבתי החולים למשל מתלוננים השכם והערב על עבודה בשתי משמרות ברצף. לא מזמן קראתי ב-7 ימים על הרופאה ד”ר רותי ממלוק-שרף, שעובדת במחלקה פנימית א’ של בית החולים העצום אסף הרופא. היא דיווחה על עבודה רצופה של 26 שעות. כלומר, 3 משמרות וקצת, אם מחשבוני אינו מטעה אותי. האם נשמע בקרוב על מתמחה שהתמוטט באמצע משמרת של יומיים? אני מקווה מאוד שלא.


כל אחד מאיתנו קורא פה ושם על מקרים כאלה. אנשים נופלים בגיל צעיר. לא הרבה יחסית, בינתיים. דוגמאות נוספות שמצאתי בשיטוט קצרצר ברשת: בשנת 2013 התמוטט מתמחה בבנק בשם מוריץ ארהארדט ומת במקלחת לאחר משמרת רצופה של 72 שעות עבודה. התקף לב. מיטה דירהאן, קופירייטרית בת 24, חטפה דום לב אחרי עבודה של 30 שעות ברצף. לפני מותה עוד הספיקה לצייץ בטוויטר שהיא ממשיכה לעבוד בכל הכוח. לי יואן בן ה-24 שעבד בסוכנות פרסום במשך יותר מחודש עד 11 בלילה, מת מהתקף לב.

*קרוש לי ואקרוש לך*


המילה קארושי נכנסה ללקסיקון היפני כבר בשנות ה-70. מאז היא אומצה בחום על ידי הממסד האקדמי והרפואי כדי לתאר מוות פתאומי של צעירים בשיא כוחם ובריאותם העובדים כמטורפים. הקארושי הוא אחד מענפי היצוא הפחות מדוברים של יפן.


כמובן שלא חייבים למות מעבודה – אפשר גם סתם לחלות או לאבד את השפיות (לא מומלץ). ההתמכרות לעבודת היתר היא עניין חברתי שקל מאוד ליפול לתוכו, מכיוון שהיא כבר הפכה לנורמה מזיקה במקצועות רבים. למרות זאת הדיון על נזקיה נעדר משום מה מהמדיה ולא ברור למה. אולי בגלל שאנשים בתקשורת עובדים גם הם יותר מדי. הדוגלים בחיים איטיים, כמוני, סבורים כי הסיכונים הבריאותיים של עבודת היתר חייבים להילקח בחשבון ולעלות לדיון הוגן, בדיוק כמו התמכרויות מסוכנות אחרות של העולם המודרני – כמו שופינג, עישון או שתייה.


כמה אחוזים מבריאותנו, הפיזית והנפשית, אנו אמורים להקריב על מזבח העבודה? לאילו ויתורים מצפים מאיתנו בדרכנו לקידום מקצועי, או סתם בשביל לשמור על הג’ובים שלנו? שאלות אלה רלוונטיות להפליא בעיקר למגזר ההולך וגדל של העבדים המודרניים, או הפרקריאט – “המעמד הפגיע” לפי הגדרתם של חוקר מדעי המדינה האיטלקי אלכס פוטי והסוציולוג הצרפתי רובאר קסטל.


הפרקריאט – עוד מילה ראויה לאימוץ – היא ההגדרה המעודכנת של מעמד הפועלים (הפרולטריון לשעבר) ועיקרו בני דור ה-Y הסובלים מכלכלת החלטורה. הם חיים ועובדים ללא כל בסיס כלכלי או בטחונות עתידיים, וכעת גם מאוימים תדיר שרובוטים יחליפו אותם, מה שוודאי לא תורם לתחושה נפלאה של ביטחון אישי וכלכלי.


המוות מקארושי מהווה סיכון אך הוא אינו נפוץ במיוחד – עדיין. האם הסיפורים הטראגיים שהובאו לעיל הם רק תאונות חסרות משמעות שקורות פעם במיליון? או שאולי מקרי המוות המוזרים האלה, שזוכים לפעמים לחשיפה בתקשורת, הם סימן לבעיה עמוקה של עולם העבודה החבויה מתחת לפני השטח? לפי מחקרים וסטטיסטיקות, למעלה מ-600 אלף עובדים סינים מתים מדי שנה מאפיסת כוחות, פשוטו כמשמעו. זה נשמע לי מעט מוגזם, אבל גם אם “רק” עשירית מזה נכון, הרי שמצבם של הסינים האומללים חמור ביותר.


*למות בחינם*


מקרים אלה מהדהדים את המקרים היפניים שהביאו לאחיזת המושג קארושי בתרבות העבודה שלנו: קורבנות הקארושי הם לרוב מקצוענים צעירים שעובדים למעלה מ-100 שעות בשבוע (בחישוב פשוט, נותרו להם 44 שעות לשאר החיים באותו שבוע). המחקרים מראים שעבודה של יותר מ-48 שעות בשבוע מעלה באופן משמעותי את סכנת השבץ. בשנים האחרונות זינקה המודעות לקארושי ביפן. הממשלה עושה מאמצים לרסן את פרקטיקות עבודת היתר – כולל חוק נוסף שהתקבל בשנת 2014 ומאפשר לממשלה לנקוט בפעולות שימנעו מוות מקארושי.


חוקי העבודה ביפן מאפשרים 8 שעות עבודה ביום, 40 שעות בשבוע ולא יותר מ-10 שעות שבועיות נוספות בתשלום – אך נתונים שפירסם משרד הבריאות היפני לפני כעשור מלמדים שיותר מ-20 אחוז מהגברים היפנים בגילאי 20 עד 40 עובדים למעלה מ-60 שעות בשבוע, וכמחצית מהעובדים במשרה מלאה חוזרים הביתה מדי יום אחרי שמונה בערב. כך שניכר כי מאמצי השלטון הם כרגע לשווא, כי היפנים לא מפחיתים את השעות הנוספות שלהם אלא פשוט עובדים אותן בחינם . כן, מה ששמעתם. המונח היפני הוא סאביסו זאנגיו, ובשפתנו – שירות של שעות נוספות. ומכיוון שיפני לא מראה לחמור חצי עבודה, מספר מקרי המוות מקארושי ומהתאבדויות הקשורות לעבודה הולך ומאמיר.

כפי שציינתי, עבודת אקסטרים אינה נחלתן הבלעדית של יפן וסין – הפרקטיקות המזיקות עולות כפורחות גם בהודו, ארצות הברית, ישראל וגוש היורו, בין היתר. הגורם העיקרי למוות בארצות הברית הן מחלות קרדיו-וסקולריות, כלומר של הלב וכלי הדם. אוביסיטי, או השמנת יתר היא תופעה כה נפוצה, עד שאין מצב שתפספסו המוני אוביסים בטיול רגיל בחוצות שיקאגו, נניח.


בשורש הבעיה של המצב הגופני והרפואי הזה עומד סגנון החיים שלנו. מרכז סגנון החיים הזה הוא עבודה משרדית, כלומר ישיבה מתמדת מול מסכי מחשב. הטיפול שמוצע לסובלים ממצב זה הוא בדרך כלל שיפור התזונה ופעילות גופנית, דיכוי המשיכה למתוקים וכמובן תרופות מתאימות. אולם לא ניתנת כמעט שום תשומת לב אמיתית לסיבות היסודיות והבסיסיות, שגורמות לנו לחיות בסטרס מתמיד, תזונה לקויה ואורח חיים מלחיץ ומטריד – העבודות שלנו. הג’ובים שלנו. מתברר שלא חשוב כמה כושר תעשה אחרי ישיבה יומיומית בלתי נגמרת מול המחשב – אתה עדיין תמות מוקדם, כלומר אשכרה תקצר את חייך בגלל עבודה משרדית.


*יש להכיר בעבודת היתר כהתמכרות מסוכנת*


בכלכלה שמחויבת לצמיחה תמידית, כאשר חברות ותאגידים מאולצים להתחרות ולרוץ כל הזמן קדימה כדי להיות ראשונים בשיווק מוצר חדש – העובדים, המנהלים והמועסקים נלחצים יותר ויותר. יש לסחוט רווח מכל רגע קצרצר של יום העבודה – כן, אפילו כשיום העבודה הוא באורך 20 שעות. לרבים מאיתנו העבודה הפכה להיות תחרות מטורפת, היסטרית ואף קטלנית כדי לעמוד ביעדים בלתי אפשריים של יעילות, חדשנות ורווחיות. מבני המזל שיש להם ג’וב מסודר, הפכו רבים וטובים לברגים קטנים וחד פעמיים בקרבי מכונת הבירוקרטיה התאגידית העצומה וחסרת האישיות. חלקנו הפכו לנתיני “הכלכלה המשתפת” בנוסח חברות כמו אובר או אייר בי.אנ.בי שאינן מעסיקות אותך, אלא מצפות ממך להיות זמין בכל רגע מבלי לספק ביטחון תעסוקתי, ביטוח בריאות פנסיה או חופשות בתשלום.


הטרנדים האלה מדליקים נורה אדומה. המקרה הטראגי של ג’ואי טוקנאנג מצייר בצבעים קודרים את סכנת עבודת היתר המאיימת על חיינו. לטווח ארוך, גם מעט שעות עבודת יתר מדי יום עלולות להשפיע על בריאות הגוף והנפש, לגרום למחלות כרוניות ואף למוות בטרם עת. יפן צריכה להוות תמרור אזהרה לכולנו – העבודה היא לא “אובר אלס”. היא קטלנית.




הכלכלה האמיתית