הקללה של הודו: האם הדמוקרטיה הגדולה בעולם גרועה לעסקים?

ב-20 השנים האחרונות מביטה הדמוקרטיה ההודית הנאורה בקנאה בשכנה הסינית בעלת השלטון הטוטליטרי, שבה התוצר לנפש גבוה ביותר מפי שניים מזה של ההודים



קובץ מצורף 9974

שעת צהריים, והרחוב הראשי מיין בזאר שבדלהי עמוס עד אפס מקום. הכביש, בן שלושה הנתיבים לכל כיוון, הומה מכוניות, טוקטוקים, ריקשות הנדחפות על ידי הולכי רגל או רוכבי אופניים, אופנועים וסבלים שעל גבם חבילות גדולות פי שניים מגובהו של הודי ממוצע - כולם צועקים ומצפצפים ברעש מחריש אוזניים.


מעל לכל ההמולה הזו נמתח סבך עצום של חוטי חשמל ותקשורת לכל הכיוונים - מעין רשת קורי עכביש עצומה, שתלויה באופן מאולתר על עמודי חשמל הכורעים תחת העומס. על החוטים מדלגים קופים, שתופסים שאריות מזון המושלכות אליהם מלמטה. איי היציבות היחידים בכאוס המוחלט הזה הם פרות, שוורים וכלבים, שרובצים על המדרכות והכבישים, ומנמנמים באדישות, בביטחון מוחלט שאיש מעשרות האנשים הממהרים לא ידרוס אותם או יפגע בהם.


זה רק אחד מעשרות שווקים בעיר המונה 20 מיליון איש, ודלהי היא רק אחת מעשרות ערי ענק במדינה הכאוטית, שנדמית במבט מבחוץ כסוג של ניסוי חברתי, שבו הושלכו מיליארד ורבע איש על שטח של 3.3 מיליון קמ"ר, כדי לבחון כיצד הם יסתדרו בלי משטר, חוק, סדר, או הסדרי תנועה. אלא שבהודו דווקא יש משטר, וייתכן שהפלא הגדול ביותר של המדינה הוא שיטת המשטר שבאמצעותה היא מנוהלת - או לא מנוהלת - כבר קרוב ל-70 שנה.


הודו היא הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם. על פי נתוני המכון לדמוקרטיה, הודו מדורגת כיום במקום ה-35 בעולם במדד הדמוקרטיות. ואולם, האם הודו מצליחה לשרוד בשקט יחסי, ללא הפיכות, מלחמות אחים, מהומות והפגנות אלימות בזכות השלטון הדמוקרטי שלה, או שמא הכאוס הנגלה לעיני המבקר בתת היבשת הוא דווקא תוצאה של אותה שיטה דמוקרטית השולטת בה?

הדשא הירוק של סין


את סימן השאלה הגדול ביותר התלוי מעל יעילותה של הדמוקרטיה ההודית, מציבה השכנה מצפון־מזרח - המדינה היחידה בעולם שבה אפשר למצוא אוכלוסייה בהיקפים דומים לאלה של תת היבשת ההודית. ב-15 השנים האחרונות הציגה סין, עם שלטון טוטליטרי, צמיחה ממוצעת של 11%. באותה תקופה הציגה הודו צמיחה של 8.8%. אי אפשר לזלזל בצמיחה שנתית של 9%, אבל הנתונים האבסולוטיים משקפים את הפער שהודו צריכה עוד להדביק. התוצר לנפש של סין ל–2015 היה 14.2 אלף דולר לשנה, גבוה ב-130% מזה של הודו - 6,200 דולר בלבד.


מדובר בפער עצום ברמת החיים של רבים מההודים בהשוואה לזו של הסינים, עד כי אין מנוס מלתהות עד כמה הדמוקרטיה בהודו פוגעת ביכולתה הכלכלית ובעתידם של יותר ממיליארד תושבים. הכלכלה השלישית בגודלה בעולם היא גם אחת מהעניות שבהן. אם לפני 10 שנים כינו מומחי כלכלה בינלאומיים את שתי המעצמות צ'ינדיה (שילוב של סין והודו) - בניסיון להגדיר את שתי הכלכלות שיובילו את העולם בעשורים הבאים - כיום אי אפשר להשוות בין שתי המדינות.

הפערים בין הודו לסין צורמים, כנראה גם להודים. בשיחות אישיות שניהל ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי עם בכירים ישראלים, הוא הזכיר כי הוא מעריץ את יפן וישראל - אבל לא את סין, השכנה החזקה והצומחת. ההודים גם מתנחמים בכך שצמיחה אינה חזות הכל. "האתגר של דמוקרטיה הוא לא לצמוח מהר. עיצוב המערכת הדמוקרטית צריך להתבצע תוך שקלול העובדה שהצמיחה תהיה מוגבלת על ידי השיטה - ואז לעבוד מהר ככל האפשר", אומר סוניל קנוריה, מיליארדר הודי החולש עם אחיו על קבוצת האחזקות סריי תשתיות הפועלת בתחומי התשתיות, האנרגיה, התחבורה והמים, ונסחרת לפי שווי של יותר מ–2 מיליארד שקל.


צעיר הודי שעובד בפירמת רואי החשבון KPMG דווקא חושב שהיתרון נמצא במגרש ההודי. "אנחנו ההודים מעריכים מאוד את הדמוקרטיה שלנו. השיטה הסינית תתפוצץ להם בסוף בפרצוף. אם אתה לא נותן לאנשים להפגין, אתה מקבל בסופו של דבר מהפכה".

אזרח מערבי שמחפש עדות נוספת להבדלים בין המדינות מוזמן להיזכר בפעם האחרונה שבה הוא קנה מוצר שנכתב עליו Made in India, בשעה שככל הנראה לא חולף יום מבלי שיקנה משהו שיוצר בסין. אף על פי שההודים מייצרים הכל - וברחובות אפשר לראות אוטובוסים ומכוניות תוצרת הודו - מדובר בכלכלה שאינה מוכוונת יצוא. אמנם סין והודו שכנות, והן שתי המדינות הגדולות בעולם מבחינת גודל האוכלוסיה, אבל הן שונות באופן מוחלט במבט היסטורי, תרבותי ומבחינת שיטת המשטר הנהוגה בהן.


"ההבדלים בולטים במיוחד עבור זרים המגיעים לעשות עסקים בשתי המדינות", מעיד בכיר מהתעשייה הביטחונית הישראלית. "לעסקה שבסין תיסגר תוך חצי שנה יידרשו בהודו שלוש שנים. הם יגידו לך שהם מאשרים את העסקה, ואז יגידו, 'בעצם אנחנו בוחרים בהצעה אחרת', ואז יגידו לך 'בעצם אנחנו עושים מכרז', וזה לא נגמר'". לדברי אלעד פרנקל, מנכ"ל אקווייז, חברת קלינטק המקימה מתקני טיהור מים בהודו, "בסין השוק שלנו הרבה יותר גדול, מכיוון ששם מכריזים על רגולציה וכולם מתיישרים לפיה מיד. האכיפה נוקשה, הקצאת התקציבים גדולה יותר ומסודרת יותר והשוק הסיני הרבה יותר גדול".


"ההבדל בפיתוח של המדינות הוא ללא ספק פונקציה של דמוקרטיה", אומר בכיר שעבד בהודו. "במקום כמו סין, כשהנשיא אומר שמשהו יקרה - הוא מיד קורה. קל יותר לפתח כלכלה כשלא צריך לעבור בוועדות מחוזיות. בסין אתה לא יכול לגשת לבג"ץ כשאתה נפגע ממשהו. בהודו, לעומת זאת, אפשר לפנות להליך משפטי ולערער. אבל זו לא רק הדמוקרטיה".


האפשרות ששיטת המשטר ההודית אחראית לצמיחה האטית ולקשיים הכלכליים יכולה לקבל חיזוק מהעובדה שמיעוטים הודיים ברחבי העולם דווקא מציגים הישגים כלכליים לא מבוטלים. זה ניכר היטב כשמבקרים בסיטי של לונדון ורואים את השיעור הגבוה של יוצאי הודו, המאיישים בה משרות בכירות. גם בארה"ב נערכו מחקרים שמצאו כי המיעוט ההודי במדינה מוציא מקרבו את הכמות הגדולה ביותר של יזמים.


"בהודו נמצאים האנשים החכמים בעולם, ששמים את הגאונים שלנו בכיס הקטן - סופרים, ציירים, מהנדסים ורופאים", טוען הבכיר הישראלי שעבד בהודו. "בארה"ב אתה מוצא אותם בתפקידים בכירים. הם מצליחים מאוד כיחידים. הבעיה היא שאין להם עניין בתהליך קבלת החלטות מורכב - זה חלק מהמנטליות שלהם. קח 20 הודים מבריקים, שים אותם יחד ולא תקבל מהם מוצר נהדר. הם מעבירים את הכדור הלאה, מאחד לשני, כדי שמישהו אחר יקבל החלטה. זה לא כמו בסין. שם, כשצוות מקבל הנחיה מלמעלה - אין מצב שהיא לא תבוצע".

ההודים גאים בדמוקרטיה שלהם, לא מטילים בה ספק - ומקבלים את תחלואיה. "הדמוקרטיה במהותה לא יכולה לעבוד היטב, אבל היא חיונית. השיטה הדמוקרטית מתבססת על כוחם של האנשים, וכשאתה לוקח המון אנשים ונותן להם כוח, מטבע הדברים תקבל כאוס. כך שלעולם לא יכולה להתקיים דמוקרטיה שקטה. זו כוחה של הדמוקרטיה וזו התוצאה שלה", אומר קנוריה.


לדברי דודו קינן, מנכ"ל חברת BDO–I2I, המייעץ לחברות ישראליות הפועלות בהודו, "זו מדינה קשה לשליטה, אבל הדמוקרטיה ההודית מובנית מבחינה אתנית. הודו בנויה מעשרות עמים מרכזיים וממאות קבוצות אתניות. לא ייתכן במצב הזה שקבוצה אחת תשלוט על כל האחרות. אם מתקיים פה שלטון מרכזי - הוא חייב להיות דמוקרטי. האפשרויות האחרות הן שהודו תתפצל למדינות או תנוהל על ידי שלטון חיצוני. כמו בתקופת הבריטים".


זו בעצם חלוקה לשבטים כמו בישראל. זה לא גורם לכך שהממשל שבוי על ידי קבוצות לחץ?


"זה לא כמו בישראל. בהודו כל אחד יכול ללחוץ על הממשל, אבל רק עד לרמה מסוימת. מה שכן, בכל מפעל תעשייה ממשלתי יהיו נציגים של שניים־שלושה שבטים דומיננטיים לפי המדינה, והמפתח השבטי קיים גם אצל שרים בממשלה. שר הביטחון, לדוגמה, יבוא תמיד מהיידרבאד או מגואה".


דוגמה לקשיים שמציבה השיטה הדמוקרטית על פיתוח המדינה נראית בבירור בעת הנחיתה במומביי. מבעד לחלון המטוס אנחנו רואים שטח גדול של משכנות עוני, המורכבות מהמוני מבני פח עם גגות אסבסט צמודים זה לזה. "לפני כמה שנים רצו לפנות את משכנות העוני האלה. אלא שהתושבים פנו לבתי המשפט בעזרת ארגוני זכויות אדם, ואלה פסקו שיש לשלם פיצויים משמעותיים שהרשות המנהלת את שדה התעופה לא יכלה לעמוד בהם", מסביר עו"ד בני גרוסמן ממשרד עורכי הדין עמית פולק מטלון ושות', המייצג חברות ישראליות הפועלות בתת היבשת. "העובדה שכמעט 1.3 מיליארד איש חיים פה כגוף אחד, ללא מהומות - היא פלא. הם לא רוצחים זה את זה ברחובות רק בזכות הדמוקרטיה המקומית - שהיא דמוקרטיה אמיתית. ההודים לא משנים את החוקים באמצע".

משא ומתן של הודים


לפני שמאשימים את הדמוקרטיה, כדאי לבחון עוד סדרה של גורמים שככל הנראה משפיעים על קצב ההתפתחות של המדינה. המנטליות ההודית מוזכרת שוב ושוב על ידי ההודים ועל ידי ישראלים הפועלים במדינה כגורם מרכזי. בדיחה ישנה ששמענו במהלך הביקור גורסת כי המקום הבטוח בעולם לשהות בו בשעת חירום ביטחונית הוא מתחת לפצצה הגרעינית ההודית, מהסיבה הפשוטה שברגע האמת כל תרחיש יהיה אפשרי. האחראים להפעלת הפצצה עשויים לשכוח את חומר הנפץ או לזרוק אותה למקום אחר - הדבר היחידי שבטוח הוא שמה תוכנן לא יהיה מה שיתרחש בפועל.

"תשווה למשל בין איכר סיני לאיכר הודי - אחד יעבוד יום ולילה והשני יופיע מדי פעם לעבודה", אומר מנהל שעבד בעבר בהודו. "הגישה ההודית קלילה בהשוואה לסינים, שמייצרים הרבה יותר. בטקס פתיחת האולימפיאדה, למשל, כשהסינים נכנסו לאצטדיון, הם הקיפו אותו פעמיים עד שכל המשלחת שלהם עברה. המשלחת ההודית לעומת זאת היא בגודלה של המשלחת מג'מייקה - וכך גם כמות המדליות. יש להם ספורט לאומי אחד, קריקט, וגם בו הם לא הכי טובים בעולם. ניו זילנד מנצחת אותם. המנטליות ההודית היא לא 'בוא נשיג את התוצאות הטובות בעולם', אלא 'זה יגיע אלינו', לכן אין להם מדליות. הסינים לעומת זאת דוגלים בגישת 'להסתער על המטרה'".


ההבדלים מתבטאים גם בהתנהלות המדינית והאסטרטגית של שתי המדינות. בעוד שסין פעילה כמעט בכל מקום בעולם - החל בים סין הדרומי, עובר באפריקה וכלה בדרום אמריקה - ההודים מסוגרים במדינתם. "באופן טבעי, הפיתוח בהודו אטי יותר", מוסיף המנהל לשעבר. "זו באמת מדינה דמוקרטית, היא פשוט לא מתנהלת כל כך טוב. מלה בהודו היא לא תמיד מלה, גם אם היא כתובה וחתומה. בהודו זה סוג של המלצה, כיוון מחשבה".

איתן בר זאב, מנכ"ל ביג מרכזי קניות, שניסתה לפתח פעילות בהודו, מספר: "כל סגירה של עסקה עם ההודים היא בסיס למשא ומתן. אתה סוגר משהו, והם מציבים עוד דרישות. ניהול המשא ומתן אתם הוא סיוט מתמשך, עד שזה נגמר. גם כשאתה מוכר להם נכס, אם אתה לא מנהל את המשא ומתן כמו הודי - זה לא ייגמר".


מה המשמעות של ניהול משא ומתן כמו הודי?


"כשהוא מבקש ממך להוריד את המחיר ב-5 מיליון שקל, אתה עונה 'העסקה גרועה, אנחנו רוצים עוד 10 מיליון שקל'. זו השפה היחידה שהוא מבין. אני לא מסוגל לנהל משא ומתן ככה או לחיות בסביבה כזו".


נולדים ומתים לאותו המעמד


הצד השני של המנטליות ההודית מתבטא בכך שאף שאין הרבה מדינות בעולם שבהן אתה נחשף לעוני ולזוהמה כמו בהודו, ההודים לא נראים אומללים. גם בתנאים הקשים שבהם הם חיים, הם מתנהלים בנועם עם חיוך תמידי על שפתיהם. מצד אחד, זו תופעה זו מעוררת קנאה, אך מנגד, היא מעלה את השאלה אם המיתוס ההינדי - לפיו אם נולדת לקאסטה מסוימת שעוסקת בניקוי שירותים, זה יהיה תפקידך לכל החיים, מפני שלא היית צדיק מספיק בגלגול הקודם שבו היית מיליארדר - אינו מהווה חסם לניידות חברתית.

"בתרבות הזו יש השלמה עם הקארמה שלך", אומר גרוסמן. "העני לא בהכרח פחות מאושר מהעשיר, אף על פי שהוא יודע שלעשיר יש יותר כסף ממנו. זה מוטמע בהם תרבותית וכלכלית, וזה גם פוגע בהם, מכיוון שהמוטיווציה לעלות בסולם הכלכלי־חברתי לא קיימת. בעבר לא היה ראוי פה להוציא כרטיס אשראי, כי המשמעות היתה שאתה חי מכסף שאין לך. יש לי חבר שהבן שלו הסתיר ממנו את העובדה שהוא הוציא כרטיס אשראי מהסיבה הזו".

ההשלמה הזו מפתיעה עוד יותר כשרואים את הפערים במדינה. נסיעה בדרך וולפינג בניו דלהי מגלה בתי עשירים, דוגמת אלה הנמצאים בהרצליה פיתוח. במרחק יריקה משם ניכרים העליבות והזוהמה היטב. למרות זאת, איש אינו יוצא לשבור את חלונות הראווה באזורי היוקרה של העיר. לדברי קנוריה, "הצמיחה הכלכלית, מטבעה, יוצרת הבדלים בין אנשים. כשאין צמיחה, אין הבדלים. כשיש צמיחה, חלק יצמחו מהר יותר מאחרים. בשלב הבא הכוחות החברתיים והעיתונות יתעוררו נגד זה".

לדברי טריבובנה סאנג'י, וטרינרית הפעילה במסגרת תוכנית ממשלתית להעצמת חקלאים בהודו, "אנשים בהודו מנסים לחיות בשמחה. בין אם הם עניים ובין אם הם עשירים - הם שמחים על המשפחה שלהם - לא משנה מה מצבם".

הנטייה הזו לא פוגעת ברצון שלהם להתקדם?


"הדור הצעיר, שמתבגר בימים אלה, דווקא כן עובד קשה. חלקם יוצאים למדינות אחרות כדי להרוויח ולחזור לפה עם כסף".


התוכנית שסאנג'י עובדת בה נועדה לאפשר לחקלאים גישה לזנים של בעלי חיים שיאפשרו להגדיל את התפוקות החקלאיות שלהם, דוגמת זן של תרנגולות שמניבות יותר ביצים. החקלאים המעוניינים בכך אמורים לפנות אליה ולבוא ולקחת ממנה את בעלי החיים שהיא מציעה. יותר מ-50% מתושבי הודו עדיין מתפרנסים מחקלאות. לא מדובר בשיטות חקלאות המוכרות לנו מהעולם המערבי, של חוות ענק עם מכשור מודרני. בכל נסיעת אוטובוס במדינה נראות אינספור חלקות קטנות על שטח של עד 10 דונם - שמוחזקות על ידי המסה הגדולה של תושבי הודו, המתגוררת בכפרים. בהודו מוטלות מגבלות חריפות על מכירת קרקע חקלאית, כדי למנוע מצב שבו מאות מיליוני כפריים נשארים ללא פרנסה.

תכונה נוספת של האוכלוסיה היא המבוכה שהודים רבים נקלעים אליה, כשמציגים בפניהם כתובת מסוימת רשומה על דף נייר ומבקשים הדרכה אליה. שיעור נרחב מהאוכלוסיה אינו יודע קרוא וכתוב. על כן, קשה שלא לתהות מהי משמעות הדמוקרטיה ההודית עבור אזרח הודי אנאלפבית המתגורר בכפר נידח בתת היבשת.


לדברי ישראלית המתגוררת בהודו, "זו דמוקרטיה בתיאוריה. אין פה שיקול דעת רב בהצבעות. מחצית מהאנשים פה אנאלפביתים, וכשמגיעים עסקנים הם לוקחים את כל הכפר לקלפי, מסיעים אותם ואומרים להם למי להצביע - על בסיס הפחדה, איום ושוחד. הרי כל קול פה שווה כמה גרושים. מעבר לכך, אם יש בכפר מועמד ממשפחה מסוימת, שכל הכפר משתייך אליה, כל התושבים יצביעו לו". לעומתה טוענת סאנג'י כי "הבחירות פה הן בהצבעה חופשית לגמרי. גם הבחירות המקומיות. מי שינסה לרכוש פה את הקולות לא יצליח, לא בבחירות הכלליות ולא במקומיות".


"זו הדמוקרטיה האחרונה בעולם. יש פה בחירות מסביב לשעון", טוען אמנון אופן, מומחה השקיה, המשמש כדירקטור בחברת נען דן, ופעיל במדינה כבר 15 שנה. "הרי יש מערכות בחירות לממשלה המרכזית, למחוזות, למדינות, לערים. בכל רגע נתון יש פה בחירות".


דמוקרטית ככל שתהיה, אין ספק שדרי הרחוב הרבים בערים הגדולות, המתגוררים עם ילדיהם דרך קבע מתחת לגשרים, בין פסי הרכבת, מתחת לבניינים חרבים, או על איי תנועה, נמצאים מחוץ למשחק הדמוקרטי בהודו. אמנם אפשר להצביע באמצעות טביעת אצבע בלבד, אבל פקיד ממשל שעמו דיברנו העריך כי כ–20% מאוכלוסיית הודו אינם מחזיקים בתעודת זהות. "לאנשים שמתגוררים תחת הגשר אין תעודת זהות. הם לא מצביעים".


חוסר הרישום של האזרחים מתחבר לבעיה נוספת במדינה - רק אחוזים בודדים מתושביה רשומים במס הכנסה ומשלמים מסים. רוב הכלכלה ההודית מתנהלת במזומן, ללא קבלות או חשבוניות. ראש הממשלה נרנדרה מודי הכריז מלחמה על מצב זה מאז שנכנס לתפקידו. ראשית, באמצעות הקלות משמעותיות על פתיחת חשבונות בנק, ובשבועות האחרונים באמצעות הגבלת הסכומים שמותר למשוך במזומן מהבנקים. מוקדם עדיין לומר אם רפורמות כאלה ישנו את מצבה של הודו.

דרי הרחוב של הודו משתייכים פעמים רבות לקאסטה הנמוכה ביותר במדינה - הדלית. החלוקה לקאסטות - אותם מעמדות חברתיים נוקשים שאיפיינו את הודו בעבר - אסורה כיום ברמה הרשמית, ועצם אמירת המלה קאסטות עשויה להעליב הודים מסוימים, אבל הניידות החברתית - מאפיין חיוני לכל דמוקרטיה - עדיין בעייתית במדינה. כך לדוגמה, בכניסה לשגרירות ישראל בדלהי מסתדרים העובדים המקומיים המועסקים בה בטור לפני שהשערים נפתחים - כך שסדר כניסתם פנימה לתוך הבניין יהיה על פי הדירוג המעמדי שלהם.


"עדיין מתייחסים אצלנו רע לדלית. השלטון היה רוצה שהזרים יחשבו שנושא הקאסטות לא קיים בהודו, אבל בכפרים יש המון קונפליקטים הנוגעים לכך", טוענת עיתונאית הודית החוששת להזדהות.


לדברי ד"ר דניאלה גורביץ', ראשת מערך הקשרים הבינלאומיים עם אסיה באוניברסיטת בר אילן, "החלוקה לקאסטות פוגעת בהודים מאוד. היא יוצרת אצלם פסיביות מובנית. אם נולדת תחת גשר, תשלח את הילדים שלך לבית ספר, והם יחזרו מהלימודים הביתה למגורים תחת הגשר. אנחנו רואים את זה אפילו אצל הסטודנטים ההודים שמגיעים לישראל. היו מקרים שבהם סטודנטים מהודו נדרשו להגיע לאירועים - והם לא הסכימו להגיע אליהם יחד כי הם לא משתייכים לאותה קאסטה".


גם אם הקאסטות הן מחוץ לחוק, ההודים יודעים לזהות את המעמד שאליו הם משתייכים. משיחות עם הודים עולה כי שם המשפחה, חבל הארץ שממנו הגעת ועוד סממנים, מאפשרים לכל הודי לשייך את רעהו לדרגה מסוימת, תוך כמה שאלות בלבד. דווקא מדיניות האפליה המתקנת שהמדינה נוקטת מביאה לכך שברצותם להתקבל למשרות ממשלתיות או לאוניברסיטאות, רושמים ההודים את הקאסטות שאליהן הם משתייכים.


"הדרך של ההודים לצאת מהעוני היא חינוך. רק כך אתה רואה הודים מקאסטות נמוכות שהצליחו לצאת ממצבם. במערכת החינוך ההודית ישנן הקצבות ייעודיות לקאסטות הנמוכות. האוניברסיטאות שומרות מקומות לסטודנטים על בסיס המדינות שמהן הם מגיעים. אנשים רבים צומחים בדרך הזו מלמטה. האמיצים שבכפריים עוברים לערים הגדולות, שם הם מוצאים עבודה ומשתלבים בכלכלה. זו הגירה משמעותית", אומרת ענת ברנשטיין, המייעצת לחברות ישראליות הפעילות בהודו.


הרצון להגר לעיר הגדולה כדי לעלות בסולם החברתי ניכר בשיחות עם נהגי מונית ממומביי או מדלהי. ההודים מתבדחים על כך שאיש מהם לא נולד בדלהי, וכולם היגרו מפרובינציות רחוקות בקצוות המדינה. רבים מהם מחזיקים משפחות במרחק עשר או 15 שעות נסיעה, ומבקרים אותן ארבע פעמים בשנה.
נלחמים בשחיתות


פרט לחלוקה לקאסטות, הדמוקרטיה ההודית מוגבלת גם על ידי החלוקה הדתית של האוכלוסיה, ובעיקר בשל מיעוט של 200-150 מיליון מוסלמים, ששותפים פחות למשחק הכלכלי מאשר הרוב ההינדים.


דוגמה לכך אפשר למצוא בתוכנית Skill India, שמפעיל השלטון המרכזי בהודו בימים אלה. זו תוכנית שמטרתה לספק הכשרה מקצועית למאות מיליוני ההודים שעוסקים בחקלאות. "בשלב הראשון, אנו רוצים להכשיר 140 מיליון הודים במסגרת התוכנית. אנחנו מאמינים שיש 500 מיליון הודים שזקוקים לתוכנית הזו ורוצים להגיע לכולם עד ל–2022", מסביר לנו סאנדיב גופטה, שעובד בתוכנית הממשלתית. "התמריץ עבורם הוא שההכשרה היא חינמית ללא עלות, ושאם הם יסיימו אותה בהצלחה, הם זוכים בתגמול כספי ישירות לחשבון הבנק שלהם".


התוכנית פונה לכל ההודים?


"המוסלמים כקהילה לא מנצלים את התוכנית הזו. הם נשארים סגורים ביישובים שלהם. נרשמים אליה בעיקר הינדואים".


גם אם הודו היא מדינה חילונית שבה הדת מופרדת מהמדינה, קשה למצוא בה אזרח הינדי שאינו מחזיק מקדש קטן בבית, והשנאה כלפי המוסלמים מגבילה את יכולתם להיות חלק מהצמיחה של המדינה - ואת הצמיחה של הודו בפועל.


תוכנית Skill India מדגימה את המורכבות שבהוצאה לפועל של תוכנית ממשלתית במדינה בת מיליארד ורבע תושבים. הארגון המרכזי עובד באמצעות ארגוני משנה הפועלים בצפון, בדרום, במזרח ובמערב הודו. כל אחד מארבעת המחוזות האלה עובד מול משרדי הממשלה הרלוונטיים במדינות השונות של הודו - וכל אחד מהמשרדים האלה עובד מול הממשלה הספציפית של המדינה שלו. המימון לתוכנית, כמו המימון לרבות מהתוכניות הסוציאליות במדינה, משולב. 60% ממנו ממומן על ידי הממשל המרכזי ו–40% על ידי הממשלות המקומיות.

התוכנית הזו, כמו גם התוכנית לשיפור משק החי, היא חלק מסדרה של רפורמות שאותן מנסה לדחוף מודי. רפורמה נוספת היא יצירת פלטפורמה אינטרנטית שנועדה לספק לחקלאים ההודים גישה ישירה לשוקי הירקות, באמצעות מערכת מסחר אינטרנטית, כדי לחסוך את אנשי התיווך שגזרו את עיקר הקופון.


לא רק על מתווכים מוציאים ההודים כסף רב, אלא גם על שחיתות. אנשי עסקים ישראלים שפעלו במדינה יכולים להעיד על כך. "הודו זו לא המנטליות שאני מכיר ומסוגל להרגיל את עצמי אליה", אומר בר זאב. "יש מספיק מקומות בעולם עם מערכת שלטונית ומערכת משפט שקופות, כולל ישראל וארה"ב. אנחנו למשל לא עובדים עם מעטפות, זה לא הדי.אן.איי שלנו. כשהתחלתי להבין שבהודו זה אחרת, אף על פי שהם הצהירו חזור והצהר שזו מדינה דמוקרטית מסודרת, אמרתי: 'אני לא רוצה להיות פה'".


אתה מדבר ממש על שוחד.


"לרוב השיטה עובדת כך שהדברים עוברים מלמעלה, ואתה לא רואה כלום. לדוגמה, אתה לוקח אדריכל לצורכי קבלת היתר בנייה - שעולה לך כמו שעולה אדריכל בישראל. למה שיעלה לך כך? כי חלק מהכסף הולך אליו וחלק למקומות אחרים. כשאתה מתחיל לשאול את האדריכל למה זה קורה וזה לא, הוא אומר: 'צריך לתת לזה ולזה כסף'. החלטתי שאני לא צריך את כאב הראש הזה. ראיתי מה קרה לחברות שהתעסקו בכסף מלוכלך".


בר זאב אינו היחיד. ישראלים נוספים סיפרו לנו על מקרים שבהם בפרויקט מול עירייה של עיר המונה כמה מיליוני בני אדם, הם היו חייבים למצוא את הדרך ליועץ מקומי, שיתפור עבורם את תנאי המכרז שבו הם היו מעוניינים לזכות, או לשלם כסף כדי לזכות בפרויקט בנייה גדול.


השחיתות בהודו אינה ממוסדת, ומודי הכריז עליה מלחמה. אבל כששומעים את הסיפורים לגביה מחלחלת ההבנה שלא צריך בהכרח להאשים את עצם השיטה הדמוקרטית המתקיימת בהודו כמקור לצרותיה. אם הודו תנוקה מהשחיתות, מהמעמדות ומהמנטליות של השלמה עם הגורל, ותצעד לעבר הקדמה, רק אז עשויה להתגשם נבואתו של בכיר שעבד במדינה: "הודו תהיה מעצמת על בעל כורחה, גם היא תרצה בכך וגם אם לא".


האם הודו בדרך הנכונה? גורמים מדיניים שעמם דיברנו העריכו כי למרות הכל, היא עשויה להאפיל על סין מבחינה כלכלית, בעיקר בגלל שני גורמים: הראשון הוא דמוגרפי - מדיניות הילד האחד של סין שהיתה נהוגה במשך עשורים גרמה למחסור בכוח עבודה. מנגד, בהודו יותר ממחצית מהאוכלוסיה היא מתחת לגיל 25. הצורך להעסיק את הצעירים האלה צפוי להיות מנוע כלכלי משמעותי עבור המדינה בשנים הקרובות.


שנית, הודו מתעוררת גם ברמה המדינית. מודי מקדיש מאמצים רבים בגזרת יחסי החוץ של המדינה עם העולם. ביקורו של הנשיא ראובן ריבלין בהודו באמצע נובמבר הוא דוגמה לכך. ההודים ייחסו חשיבות רבה להתחממות היחסים בין שתי המדינות, שהתבטאה בכך שראש ממשלת הודו טרח לפגוש את ריבלין שלוש פעמים במהלך ביקורו. גם העובדה שהוועידה, שנערכה במהלך הביקור ונועדה להפגיש בין אנשי עסקים ישראלים להודים, זכתה לביקוש רב מצד אנשי המגזר העסקי המארח - הדגישה את רמת העניין של המקומיים בקשרים מדיניים וכלכליים עם ישראל. בנוסף, מאז 2008 מכנסת הודו אחת לשנה את פורום הודו־אפריקה, שנועד לחזק את הקשרים בין הודו ליבשת השחורה, שבה חיים מיליוני הודים.
חצי מיליארד איש נוהרים לקלפיות


קשה להמחיש את גודלה של הודו במונחים דמוקרטיים. הודו מחולקת ל-35 מדינות וטריטוריות, אבל גם בחלק מהמדינות הקטנות יותר, האוכלוסיה גדולה יותר מזו של מעצמות אירופיות, כמו בריטניה וצרפת. בבחירות הכלליות האחרונות, שנערכו ב-2014, היו יותר מ-800 מיליון אזרחים בעלי זכות הצבעה, שהצביעו במשך שישה ימים ל-360 מפלגות. שיעור ההצבעה היה 57%.


השלטון המרכזי בהודו מתבסס על שני בתי נבחרים - בית תחתון שבו 545 נציגים הנבחרים אחת לחמש שנים ובית עליון שבו 245 נציגים הנבחרים אחת לשש שנים, שניהם נבחרים בשיטה רובית (על פי הרוב). המשמעות היא שבדומה לשיטה האמריקאית, בכל מחוז הודי נערכות בחירות, והמפלגה שהצליחה לייצר קואליציה שתזכה בבחירות המחוזיות היא זו שתקבע את זהות נציג המחוז לפרלמנט. ראש הממשלה ההודי נרנדרה מודי הצליח לייצר קואליציה הנהנית מתמיכה של יותר מ-50% מהקולות בבית התחתון, אף שרק מעט יותר מ-30% מתושבי המדינה הצביעו בעדו.

הבית התחתון הוא בעל העוצמה המשמעותית יותר, בעל סמכויות חקיקה גדולות יותר, והוא קובע את זהות ראש הממשלה. בבית זה מיוצגות כיום יותר מ-30 מפלגות, בנוסף לכמה נציגים עצמאיים. שתי המפלגות הדומיננטיות בהודו הן מפלגת הקונגרס - המשתייכת למרכז־שמאל, ומפלגת העם - המשתייכת למרכז־ימין. הקואליציה סביב מפלגת הקונגרס נקראת "המערך הפרוגרסיבי המאוחד" והקואליציה סביב מפלגת העם נקראת "המערך הלאומי־ דמוקרטי".


בראש כל אחת מהמדינות המרכיבות את הודו ניצב "שר ראשי", שהוא למעשה ראש ממשלה מקומי, שלא נוגע בנושאי חוץ וביטחון. בכל מדינה כזו יש ממשלה, עם משרדים ושרים הדואגים להיבטים היום־יומיים של חיי התושבים, ועובדים מול המשרד המרכזי בדלהי. התקציבים במדינות מתפלגים בין תקציב שמגיע מהשלטון המרכזי לתקציב המגיע מהמסים המקומיים, כך שעושרה של כל מדינה משפיע על רמת השירותים שיקבלו תושביה.

TheMarker