מפעיל המעליות האחרון חושף את פרצופה של העבדות המודרנית

אי שם במאה ש-16 השתרשה בעולם אמונה דתית שרואה בעבודה כדרך לגאולה. היום כולנו משלמים מחיר כבד על אמונה זו והיא בולטת במיוחד כשמביטים במפעיל המעליות האחרון בלוס אנג’לס.


קובץ מצורף 9698

הצפיה בסרטון הקצר אודות מפעיל המעליות האחרון בלוס אנג’לס, יכולה להיות עצובה או מקסימה או עצובה ומקסימה. כדאי לדעת שאם אנחנו עצובים בשבילו, זה רק בגלל האופן שבו הורגלנו לחשוב על עולם העבודה – מרוץ אינסופי בדרך ליעד לא ברור. ואם אנחנו מוקסמים בזכותו, זה רק בגלל שהוא מראה לנו אפשרות אחרת, קלה ופשוטה, להיות אנשים קצת יותר רגועים ושמחים.
העיוות הגדול של מיקומה ומטרתה של העבודה בחיינו התחיל אי שם בתחילת המאה ה-16, אז חל מהפך בתפיסת העבודה היומיומית של האזרח. מרטין לותר, נזיר אוגוסטיני שפרש מהכנסיה הקתולית במחאה על השחיתות שפשתה בה, קרא תגר על הדעה הרווחת שגרסה כי ייעוד האדם הוא לעבוד בקודש, כלומר להיות נזיר, כומר, בישוף וכו’. על פי אותה דעה כל פשוטי העם יכולים לגאול את נפשם רק באמצעות השתתפות בטקסי הכנסיה. עיקרי הדוקטרינה הקתולית גרסה אף ש”אין גאולה מחוץ לכנסיה”.
במקום זאת טען לותר כי הדרך האמיתית לגאולה עוברת דרך קריאת כתבי הקודש באופן עצמאי, רפלקסיה מוסרית, אמונה בטובו המוחלט של האל, ומהפכני מכול – העיסוק במשלח היד היומי. אכן כן, גם הסנדלר, הנגר, החייט והנפח, מילאו על פי עולמו של לותר אחר ייעודם בעולם. הסיבה שהוא מצא לכך היא שאלוהים ברא את המקצועות הללו, ולפיכך העבודה בהם היא עבודת קודש לכל דבר ועניין. כל שעל האדם לעשות זה לבצע את תפקידו בצורה הטובה ביותר שיוכל, במצפון נקי ומתוך כוונות טובות, וכך ייצא שהוא משרת את האל באמצעות שירות הזולת.
קשה להמעיט בחשיבות המהפכה הקופרניקאית הזאת. אלפי שנים של זלזול בוטה בחיי היומיום, שהחלו עם אריסטו ואפלטון והמשיכו עד אותו היום, נעלמו באחת – העבודה היומיומית קיבלה כעת משמעות רוחנית, מוסרית ודתית. לאחר זמן לא רב, השתרשה גם הדעה כי הצלחה בעבודה היומית, משמע רווחים נאים, הנם עדות להיותו של האדם אחד מנבחרי האלוהים.
תיאורטית, הרפורמציה הפרוטסטנטית יכלה להביא ליצירתו של עולם קפיטליסטי הוגן. כזה אשר אמנם מעמיד את העבודה במרכז, אבל רואה בה רק אמצעי ולא מטרה, ומבקש באמצעותה להיטב עם הזולת ועם הקהילה. מסיבות תיאולוגיות, סוציולוגיות ופוליטיות זה לא ממש קרה – על הסיבות תוכלו לקרא באריכות בטור “היסטוריה של מהירות”. לענייננו, חשובה יותר העובדה שהעבודה נותרה בעבור מרבית תושבי העולם המערבי דרך כמעט יחידה להגדרה, לתחושה של שליחות, הגשמה עצמית והצלחה.
אנחנו עוסקים בהשוואות, מנסים לטפס בסולם הדרגות, לפתח קריירות מצליחות וכל זאת לעיתים במחיר בריאותי או נפשי. הסיבה שאחנו עושים את זה היא בגלל שאנחנו שבויים באותה תפיסה דתית שעברה מן העולם, אותה אחת הגורסת כי כסף והצלחה בעבודה מעידים על גאולה. האמת היא שהעבודה שלנו היא רק מצע עליו אנחנו פועלים, לטוב או לרע, בפסימיות או באופטימיות, מתוך רצון לרווח עצמי בלבד או מתוך כוונה אמיתית להעניק שירות לאחרים.
זה לא באמת משנה מה אנחנו עושים כרגע או בדרך לאן אנחנו נמצאים. לעשות את העבודה שלנו בצורה “טובה” במלוא מובן המילה, זה לא להתפשר, זה לא לוותר או להתכופף בפני המציאות, זה פשוט להבין שהיא רק מרכיב אחד ברצף של חיים מלאים. בסופו של יום אם אנחנו רוצים להיות מסופקים, כל שעלינו לעשות זה להיות טובים.