קבלתי מכתב דרך האינטרנט ועדיין איני יודע מי המחבר, אבל בוודאי הקרדיט כולו של זה שחשב על הדברים והעלה אותם על הכתב. אם הוא קורא מילים אילו אשמח שיצור קשר (ובאותה נשימה אני מתנצל ששניתי לא מעט מן הטקסט המקורי).
אם היית ילד בשנות ה- 40, 50, 60 או 70, קשה להאמין שאתה עדיין בחיים!
כילדים, נסענו במכוניות בלי חגורת בטיחות או מושבי בטיחות. נסיעה במושב האחורי ביום חם הייתה חוויה מיוחדת.
מיטת התינוקות שלנו הייתה מצופה בצבעים עליזים מבוססים על עופרת. לא היו מכסי בטיחות על תרופות, דלתות או שקעי חשמל. רכבנו על אופניים ללא קסדות. שתינו מים מצינור בגינה ולא מבקבוק מים מינרלים.
בילינו שעות בבניית מריצות משאריות חומרים, ואז התגלגלנו במורד הגבעה, תוך כדי התגלית שאין מעצורים. רק אחרי שהתמרחנו (במקרה הטוב על השיחים) כמה פעמים למדנו לפתור את הבעיה.
עזבנו את הבית בבוקר ושחקנו בחוץ כל היום, חזרנו הביתה כאשר אורות הלילה נדלקו. אף אחד לא יכול היה להיות אתנו בקשר, לא היו טלפונים ניידים. זוכרים את השיר?
´ היה היה פנס בודד בקצה שכונה
והוא האיר את ילדותינו הקטנה
והוא האיר את משחקי המחבואים
ולאורו היו הקדרים באים.
כש´השוטרים´ כמעט תפסו את ´הגנב´
היה קולה של אמא רץ בתחנוניו:
´הביתה, בוא לארוחה, כבר מאוחר,
כבר זמן לשכב לישון, צריך לקום מחר´.
´רק עוד רגע, אמא, רק עוד רגע קט
את תמיד הורסת כשכבר כמעט
לא הספקנו לשחק מעט אפילו´ -
אבל תחנונינו לא הואילו.´
נחתכנו ושברנו עצמות ושיניים שלא גררו כל תביעה משפטית. אילו היו תאונות, אך יכולנו להאשים בהן רק את עצמנו ולא אף אחד אחר. זוכרים תאונות?
נלחמנו והרבצנו אחד לשני, וקבלנו מכות שהפכו משחור לכחול. והתגברנו על כך.
אכלנו עוגות, לחם וחמאה ושתינו מיצים ממותקים ולעולם לא היינו בעלי משקל יתר. תמיד שיחקנו בחוץ. התחלקנו בשתייה אחד עם השני מאותו בקבוק ואף אחד לא מת מזה.
לא היו לנו משחקי מחשב, משחקי וידאו, 65 תחנות טלוויזיה, סרטי וידאו, מערכת הגברה, טלפונים ניידים אישיים, מחשבים אישיים, שיחות באינטרנט... היו לנו חברים. יצאנו החוצה ומצאנו אותם. רכבנו על אופניים או הלכנו לחברים הביתה, דפקנו או צלצלנו בדלת או סתם פטפטנו אתם.
דמיינו לכם. בלי לבקש רשות מההורים! לבדנו! שם בעולם הקר והאכזר! בלי שמירה. איך עשינו זאת?
המצאנו משחקים עם מקלות וכדורי טניס. אכלנו תולעים, ואפילו שהוזהרנו שזה יכול לקרות, לא נזהרנו, והתולעים לא חיו בתוכנו לעולם ועד.
ניסינו להתקבל לנבחרת הכדורסל או כדורעף, אבל לא כל אחד התקבל. ואלו שלא הצליחו למדו להתגבר על האכזבה.
לא כל התלמידים היו חכמים כמו אחרים. חלק נכשלו לעבור כיתה ונשארו לעוד שנה. אבל המבחנים לא הותאמו משום סיבה שהיא.
מעשינו היו שלנו, ציפינו לתוצאות. לא היה איש להתחבא מאחוריו. לחשוב שההורים יוציאו אותנו מהבוץ אם עברנו על החוק היה בל נשמע. הם, בעצם, צדדו בחוק. תארו לעצמכם!
דור זה ייצר כמה מטובי האנשים לוקחי - סיכונים, פותרי - בעיות וממציאים. 50 השנה האחרונות הביאו התפוצצות של המצאות ודעות חדשות.
היה לנו חופש פעולה, כישלונות, הצלחות ואחריות. ולמדנו איך להתגבר עליהם. ואת/ה אחד מהם.
העבירו זאת לאלו שלא היו ברי מזל לגדול כמו ילדים, לפני שעורכי-דין וממשלות הדריכו את חיינו...לטובתם!
ואי אפשר בלי התייחסות אישית:
נכון, העולם השתנה. היה הרבה יותר פשוט אז, אבל גם היו יותר מקרי מוות ונכות, אומללות ועוני, אונס וגילוי עריות, אלימות והשפלה. אלא שאיש לא דיווח ואיש לא סיפר. לפעמים, בחדרי חדרים שמענו שבמשפחה זו וזו הילדים מוכים, אלא שזו הייתה זכות ההורים ואיש לא פצה פה. עובדים סוציאליים? באמת...
אז למי שגדל מאושר באותו עולם קשה שלא להסתכל בנוסטלגיה ולהצטער על כל הילדים שמפסידים את החוויה של להיות ילד (ומעניין מה יגידו או יחושו כלפי ילדי ילדיהם). אבל לכל מי שסבל – הלוואי שהיה נולד בתקופתנו. לפחות היה לו סיכוי.
בעבודתי אני נתקל במקרים לו מעטים בהם ההורים מספרים לי על דברים מזעזעים שחוו בילדותם. אלימות איומה מכל סוג על ידי הוריהם או משפחתם. אם הילדים שלהם לא סובלים כמוהם הרי זה לא מעט משום שהעולם השתנה.
היום הילדים יותר שבעים, יותר אינטליגנטים, יותר גבוהים, יותר חזקים ויותר עמידים. נכון, גם יותר מפונקים, יותר נהנתנים אבל גם יותר רחבי אופקים ונועזים במחשבותיהם.
האם להעדיף את מה שהיה, להשלים עם מה שקיים או לקוות למה שיהיה?
האיזון בין החומר – היין והרוח – היאנג הם המקנים לנו יציבות בעולם. קצת מחשב וקצת ספורט, קצת ג´אנק וקצת מזון בריאות, קצת להתפרע וקצת להתרסן, הרבה הרמוניה ואיזון...
מאחל – ניר עמיר
|
