השנה הלא רציונלית של העולם - פרופ' דן אריאלי

עוד מימיי כמטופל במחלקת הכוויות בתל השומר אני יודע שאנשים מקבלים החלטות ועושים דברים שפעמים רבות הם לא רציונליים. במהלך השנים ניסיתי להבין את הטעויות המטופשות, המשונות, המשעשעות ולעתים המסוכנות שכולנו חוטאים בהן, בתקווה שעל ידי הבנת הטעויות והשגיאות האי־רציונליות שלנו נוכל לאמן את עצמנו בקבלת החלטות טובות יותר.
העניין באי־רציונליות הוביל אותי לתחום הכלכלה ההתנהגותית, שם אימצתי את הטעויות כמרכיב בסיסי של ההתנהגות אנושית. הניסויים שעמיתיי ואני ערכנו סייעו לגלות מדוע בני אדם, כולל אנחנו בעצמנו, לא מצליחים להסיק מסקנות כראוי. שאבתי סיפוק מהניסיון להבין מדוע אנו מתנהגים כפי שאנו מתנהגים, וחלקתי את הממצאים בהנאה עם אנשים שרצו גם הם להבין את החלטותיהם.

עם זאת, לפני המשבר הפיננסי של 2008 נתקלתי במחסומים רבים כשניסיתי להרחיב את השלכות הרעיונות, הניסויים והממצאים שלנו. אחרי שהרציתי בכנס, למשל, תפס אותי בחור שאקרא לו מר היגיון. "נהניתי לשמוע על הסוגים השונים של אי־רציונליות בקנה מידה קטן שהראית בניסויים שלך", הוא אמר והושיט לי את כרטיס הביקור שלו. "הם די מעניינים - אנקדוטות מעולות למסיבות קוקטייל". הוא עצר לרגע.
"אבל אתה לא מבין איך הדברים עובדים בעולם האמיתי. בקבלת החלטות חשובות כל האי־רציונליות נעלמת, כי כשזה באמת חשוב, אנשים חושבים היטב על כל האפשרויות לפני שהם פועלים. בכל הנוגע לשוק המניות, למשל, שם ההחלטות קריטיות, האי־רציונליות נעלמת והרציונליות שולטת".

סוג המחשבה הזה לא מוגבל רק לכלכלנים מאסכולת שיקגו - אליטת המחשבה הכלכלית. פעמים רבות נדהמתי משכיחות הדעה הזו בקרב אנשים ללא הכשרה בתחום הכלכלה. איכשהו, רעיונות הכלכלה הבסיסיים והאמונה בדומיננטיות ההיגיון כה טבועים בהבנתנו את העולם שסביבנו, שנראה כי אנשים מכל קצוות החברה מקבלים אותם כחוקי טבע בסיסיים. בכל הקשור לשוק המניות, רציונליות וכלכלה נחשבו לזוג מושלם כמו פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס.

לנוכח תגובות כאלה, לא נותר לי אלא לגרד בראשי ולתהות מדוע כל כך הרבה אנשים חכמים משוכנעים שאי־הרציונליות מתפוגגת בכל הקשור להחלטות חשובות בנוגע לכסף. למה הם מניחים שמוסדות, תחרות ומנגנון השוק יכולים לחסן אותנו מפני טעויות? אם תחרות היתה מספיקה כדי להתגבר על האי־רציונליות, האם היא לא היתה מבטלת את המהומות והמכות בתחרויות ספורט (ד"ש לאוהדי בית"ר), או את ההרס העצמי של ספורטאים מקצועיים? האם הסנגורים של הרציונליות חושבים שיש מנגנונים שונים במוח להחלטות קטנות ולהחלטות גדולות, ומנגנון נוסף לכל הקשור בשוק המניות?
הקריסה הכלכלית ב־2008 הוכיחה שהגישה הכלכלית הרציונלית אינה מספיקה כדי להגן עלינו. אז מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו? באילו מודלים עלינו להשתמש? בהינתן האפשרות האנושית שנטעה בגלל הטעויות והנטיות האי־רציונליות שלנו, נראה לי שעל המודלים שלנו להתנהגות - ומה שיותר חשוב, גם על ההמלצות שלנו למדיניות ולנהלים חדשים - להתבסס על מה שאנשים עושים בפועל, ולא על מה שהם אמורים לעשות בהנחה שאנחנו רציונליים לגמרי.

רעיון זה, אף שהוא רדיקלי לכאורה, למעשה ותיק מאוד בעולם הכלכלה. לפני שאדם סמית', הסבא של הכלכלה המודרנית, כתב את יצירתו הגדולה "מחקר בדבר טבעו וסיבותיו של עושר האומות" (1776), הוא כתב את "התיאוריה של הרגש המוסרי" (1759), ספר חשוב באותה מידה, אך באוריינטציה פסיכולוגית יותר. ב"תיאוריה של הרגש המוסרי" סמית' כתב שהרגשות, התחושות והמוסר הם היבטים של ההתנהגות האנושית שאסור לכלכלן להתעלם מהם או להכחיש אותם. במקום זאת, עליו להתייחס אליהם כנושאים ראויים למחקר.
במאמר הזה אני רוצה לדון בשלוש שאלות: מה גרם לבנקאים לאבד קשר עם הכלכלה במשבר של 2008? מדוע כצרכנים לא התכוננו טוב יותר לתקופות רעות? ולבסוף, האם יש סיבה להיות אופטימיים בסביבה הכלכלית הנוכחית? התשובות לשאלות שלי כמובן לא יהיו מלאות, אבל אני מקווה שהן ייתנו לכם הצצה לאופן שבו ניתן להשתמש בנקודת מבט אי־רציונלית כדי לבחון בעיות כאלה.

שאלה ראשונה: מה גרם לבנקאים לאבד קשר עם הכלכלה?
בעקבות המשבר הכלכלי של 2008 רבים הרגישו שבנקאי השקעות הם בני אדם מרושעים מטבעם, ושהמשבר הכלכלי הוא תוצאה של רדיפת הבצע שלהם. אין ספק שאנשים כמו ברנרד מאדוף התכוונו לרמות את המשקיעים שלהם בשביל רווח אישי, אבל אני חושב שרמאות מחושבת היא היוצא מן הכלל ולא הנורמה בפיאסקו הפיננסי הנוכחי. זה לא אומר בשום אופן שהבנקאים היו תמימים, אבל אני חושב שהמוטיבציה שמאחורי הפעולות שלהם מורכבת מכדי פשוט לטעון שהם אנשים רעים. חשוב להבין מה גרם לבנקאים לנהוג כפי שנהגו, כיוון שזוהי הדרך היחידה לוודא שלא נחזור על אותן הטעויות. לשם כך, נבדוק מה אנו יודעים על ניגוד אינטרסים - עניין נפוץ מאוד במקומות העבודה המודרניים.
"תיאוריית הפשע הרציונלי" של הכלכלן חתן פרס נובל גארי בקר גורסת שאנשים העוברים על החוק עורכים ניתוח רציונלי של הזדמנויות ועלויות. כפי שטים הרפורד מתאר בספרו "יש היגיון בחיים", לידת הרעיון של בקר היתה שגרתית למדי. בקר איחר לפגישה, לא מצא מקום חניה חוקי, והחליט לחנות שלא כחוק ולהסתכן בקבלת דו"ח. בקר בחן את תהליך המחשבה וההתנהגות שלו, והבין שבתכנון הפשע הזה אין מקום למוסר. מדובר בעניין מובהק של עלות ותועלת: הוא שקל את הסיכוי שייתפס ואת עלות הקנס כנגד הקושי שבמציאת מקום חניה חוקי ואיחור לפגישה. הוא החליט להסתכן בקבלת דו"ח וביצע את הפשע היחיד ההולם כלכלן - פשע רציונלי מושלם.
לפי תיאוריית הפשע הרציונלי, כולנו אמורים להתנהג כמו בקר. המשמעות היא שהאדם הממוצע, כמו השודד הממוצע, עושה את דרכו בעולם תוך כדי שירות האינטרסים שלו. לא משנה מהי הדילמה - מה שחשוב הוא כמות הכסף המונחת על הכף, הסיכוי להיתפס וחומרת העונש הצפוי. כל העניין הוא שקילת העלות והתועלת.
במחקרים שלנו גילינו שחישובי עלות־תועלת פשוטים לא מצליחים לתאר את הכוחות האמיתיים שגורמים לכולנו לרמות או לנהוג ביושר. הניסויים מראים שרמאות צומחת מהניסיונות שלנו לאזן שתי מטרות שלא עולות בקנה אחד. מצד אחד, אנחנו רוצים להסתכל במראה ולהרגיש טוב עם עצמנו. מצד שני, אנחנו אנוכיים, ורוצים להרוויח מרמאות.
לכאורה, שני המניעים סותרים. במציאות, הפסיכולוגיה הגמישה שלנו מאפשרת לנו לממש את שניהם כשאנחנו מרמים "רק קצת" - מרוויחים מהרמאות ובאותו זמן מצליחים שלא להרגיש רע עם עצמנו. אני חושב על זה כעל "יכולת מריחה אישית", או כעל מצפון מטושטש.
כאשר שמנו את המשתתפים במצבים שבהם הם נקרעו בין הרצון להתנהג ביושר לבין הרצון להרוויח, לרוב הם נכנעו לפיתוי, אבל רק קצת. תחשבו לדוגמה על הדילמה העומדת בפני רופא שהשתתף במחקר של חברת תרופות ומקבל חלק מהרווחים מתרופה חדשה לסוכרת. בטיפול בחולה סוכרת, הרופא יכול לבחור תרופה רגילה, שהוא יודע שתעבוד היטב, או לתת מרשם לתרופה החדשה, מה שיכניס לו רווח. הוא חושב שהתרופה הרגילה טובה קצת יותר לחולה, אבל הוא ירוויח מהטיפול החדש. אם האבחנה מאוד ברורה, הרופא ככל הנראה ימליץ על הטיפול הטוב ביותר. לעומת זאת, אם יש מידה של חוסר ודאות, כמו ברוב ההחלטות הרפואיות, הרופא כנראה ימליץ על התרופה שהוא סייע לפתח, ובכך ירגיש טוב עם האבחנה שלו ובה בעת ירוויח.
ניגודי אינטרסים מופיעים בכל היבט של החיים. בספורט, למשל: אם אתם אוהדים קבוצה מסוימת והשופט מקבל החלטה גבולית נגד הקבוצה שלכם, בטח תחשבו שהשופט עיוור, מטומטם או מרושע. היכולת לראות את המציאות בפרספקטיבה אנוכית היא לא פגם מוסרי ייחודי רק ל"אנשים רעים".
מבעד לעדשת ניגוד האינטרסים חלק מההיבטים של המשבר הכלכלי של 2008 נעשים ברורים יותר. חוץ מכמה יוצאי דופן, הבנקאים רצו להעריך במדויק את הסיכון הכרוך במוצרים פיננסיים שונים, ולהשקיע היטב למען עצמם ולמען לקוחותיהם. מצד שני, היו להם גם תמריצים פיננסיים עצומים, ששכנעו אותם לראות מכשירים פיננסיים כמו ניירות ערך מגובי משכנתאות כחידושים מופלאים.
שימו את עצמכם במקומם: אם הייתם יכולים להרוויח 10 מיליון דולר רק על ידי שכנוע כל הלקוחות שלכם לקנות ניירות ערך מגובי משכנתאות, לא הייתם משכנעים את עצמכם במהירות שההשקעות האלה באמת נפלאות? ואם הייתם צריכים להאמין לסיפור השווקים הרציונליים כדי לשכנע את עצמכם שזה המצב, לא הייתם נהפכים למאמינים אדוקים? כמו אצל אוהדי ספורט, ניגוד האינטרסים של הבנקאים סיפק להם סיבה לראות בשוק סימנים חיוביים, והודות ליכולת שלהם לראות את העולם בהתאם לציפיות שלהם, הם הצליחו לראות בניירות ערך מגובי משכנתאות את ההמצאה האנושית הטובה ביותר מאז סמרטוט הרצפה.
בנוסף לניגוד האינטרסים הבסיסי, היה כוח נוסף שפעל לרעת הבנקאים - כוח הערפול. כשלמשתתפים במחקרים שלנו היתה ההזדמנות לרמות תמורת אסימונים (שנהפכו חמש דקות מאוחר יותר לכסף) ולא ישירות עבור כסף, הם הכפילו את הרמאות שלהם. באותו אופן שהאסימונים בניסויים שלנו איפשרו למשתתפים לעקם את המציאות, כך האופי המעורפל של ניירות הערך מגובי המשכנתאות, הנגזרים והמוצרים הפיננסיים המורכבים האחרים אפשר לבנקאים לראות את מה שרצו לראות ולהתנהג במידה רבה יותר של חוסר יושר. הודות לערפול המובנה במכשירים הפיננסיים האלה, היה להם קל יותר לעצב מחדש את המציאות.
כזה היה המצב שלהם אז, והוא הוביל למצב שלנו כיום. בשוק המונע על ידי הרצון האנושי לצמוח ולשגשג, היכולת המופלאה שלנו לעקם את המציאות ולעצב אותה כך שתתאים לנו - סיבכה אותנו.
השאלה האולטימטיבית היא כמובן מה המשמעות של כל זה כשבאים לחפש פתרון? אם אתם מאמינים שיש אנשים טובים ורעים, אז כל מה שעליכם לעשות הוא למצוא דרך לקבוע מי טוב ומי רע, ולהעסיק רק אנשים טובים. לעומת זאת, אם אתם מאמינים, כפי שעולה מהתוצאות, שרוב האנשים העומדים בפני ניגוד אינטרסים עשויים לרמות, אז הפתרון היחיד הוא לבטל את ניגוד האינטרסים.
איך נבטל ניגודי אינטרסים בשווקים? אפשר לקוות שהממשלה תתחיל לפקח על השוק ביעילות רבה יותר, אך לנוכח המורכבות של המשימה ועלותה, לא הייתי סומך על כך שזה יקרה בעתיד הקרוב. אני מקווה שאחד הבנקים יחליט להיענות לאתגר ולסלול את הדרך לבנקים האחרים בכך שיכריז על מבנה שכר שונה, תמריצים אחרים לבנקאים, שקיפות וחוקים נוקשים נגד ניגודי אינטרסים. אני גם חושב שפעולות כאלה יועילו לבנק בסופו של דבר.
בזמן שאני מחכה לבנק הגון ולתקנות משופרות, אני מתכוון לנקוט פעולות מניעה ולבחון מקרוב את הקשרים שלי עם הרופאים, עורכי הדין, הבנקאים, רואי החשבון, היועצים הפיננסיים והמומחים האחרים שאני פונה אליהם לחוות דעת מקצועית.
אני יכול לשאול את הרופאים הרושמים לי תרופות אם יש להם אינטרס כלכלי בחברת התרופות; לשאול יועצים פיננסיים אם הם מקבלים תשלום מהנהלות הקרנות שהם ממליצים עליהן; ולשאול את סוכני ביטוח החיים איזו עמלה הם מקבלים - ולנסות להתקשר רק עם ספקים שאין להם ניגוד אינטרסים. אני יודע שבדיקה כזאת תדרוש זמן וכסף, אך אני חושב שלפעול לפי הדעות המוטות של מומחים עם ניגודי אינטרסים עלול לעלות לי יותר בטווח הארוך.

שאלה שנייה: למה לא התכוננו לאפשרות שיהיו תקופות רעות?
התופעה שמדענים חברתיים מכנים "טעות התכנון" קשורה לנטייה שלנו להעריך בחסר את משך הזמן הדרוש לנו להשלים מטלה (זה מסביר, למשל, למה נראה שהעבודות בכביש אף פעם לא נגמרות). יש דרך פשוטה מאוד להדגים את טעות התכנון. תשאלו סטודנטים לתואר ראשון כמה זמן ייקח להם להשלים מטלה גדולה כמו תזת הסיום שלהם בתנאים הטובים ביותר, ללא לימודים, עבודה ופעילויות אחרות. "שלושה חודשים" היא התשובה הרגילה.
עכשיו תשאלו כמה זמן ייקח להם בתנאים הגרועים ביותר. "חצי שנה", הם אומרים בדרך כלל.
כעת תשאלו קבוצה אחרת של סטודנטים כמה זמן הם חושבים שייקח להם לכתוב את תזת הסיום שלהם בתנאים רגילים, בהתאם ללוח הזמנים הרגיל שלהם, הכולל לימודים, עבודה ופעילויות אחרות.
"שלושה חודשים", הם עונים לרוב.
לאור שתי התשובות הראשונות, הייתם מצפים שהם יחזו שכתיבת תזת הסיום שלהם תדרוש פרק זמן קרוב יותר לחצי שנה, או אולי לארבעה וחצי חודשים, אבל התשובה שלהם תמיד אופטימית מדי, לא משנה עד כמה היא לא מציאותית.
השיפוט הלקוי הזה קיים לא רק אצל סטודנטים. תחשבו על כל הפעמים שהבטחתם לבני הזוג שלכם שתחזרו מהעבודה בשש בערב. התכוונתם לקיים את ההבטחה, אבל משהו תמיד השתבש והיציאה התעכבה. אם המדפסת היתה נתקעת במשך חמש דקות בכל פעם שהייתם מנסים להדפיס משהו, מהר מאוד הייתם מביאים את זה בחשבון ומתכננים את ההדפסה לפני שאתם צריכים לצאת מהמשרד. אבל מכיוון שדברים שונים משתבשים ברגעים שונים, ובלתי אפשרי לחזות מתי עיכוב מסוים ירים את ראשו, אנחנו מריצים בראש את התרחיש של יציאה מהמשרד (שליחת אימייל אחרון, הדפסת סיכומים לפגישה מחר וכו') מבלי להביא בחשבון את ההפרעות או התקלות האפשריות.
טעות התכנון ממלאת תפקיד משמעותי גם באופן שבו אנחנו חושבים על התקציב שלנו. כשאנחנו חושבים באופן כללי על הדברים שאנחנו יכולים ולא יכולים להרשות לעצמנו, ומה אנחנו צריכים ולא צריכים לקנות, אנחנו חושבים על התשלומים החודשיים וההוצאות שלנו ומקבלים החלטות פחות או יותר בהתאם. אך כשמשהו בלתי מתוכנן קורה -
צריך, למשל, תיקון בבית או צמיגים חדשים למכונית - אין לנו כסף לשלם עבורו. מכיוון שדברים רעים שונים קורים ברגעים שונים, אנחנו לא מביאים את רובם בחשבון.
למרבה הצער, זה לא סוף הסיפור, כי טעות התכנון משלבת כוחות עם השותפים השקטים שלה, הבנקים, ויחד הם מטילים חורבן עוד יותר גדול על החיים שלנו. הבנקים מבינים שאנחנו עיוורים חלקית לאירועים השליליים, ושם בדיוק הם מכניסים לנו. ברגע שמבצעים טעות פיננסית, יש סיכוי גבוה מאוד להיתקל בקנסות, בקשיים ביורוקרטיים ובמכשולים פיננסיים. חלקים גדולים מתעשיית הביטוח והבנקאות פועלים באופן המנצל את האנשים שכבר מתמודדים עם בעיות כלכליות.
הבנקים מרוויחים סכומי כסף עצומים מטעויות: קנסות גבוהים על צ'קים שחזרו או משיכת יתר החורגת מהסכום שבחשבון העובר ושב. הבנקים משתמשים בקנסות האלה כדי לסבסד עמלות נמוכות לאנשים עם מספיק כסף בחשבון שלהם, שלא צפוי שיחרגו ממסגרת האשראי. במלים אחרות, אלה שחיים ממשכורת למשכורת מסבסדים את המערכת בשביל כולם. העניים משלמים בשביל העשירים, והבנקים מרוויחים מיליארדים בתהליך.
בארצות הברית, אגב, רדיפת הבצע של הבנקים (ואני אפילו מעז לקרוא לכך שחיתות) אינה נגמרת כאן. תחשבו שזה היום הראשון בחודש ויש לכם 20 דולר בחשבון. המשכורת שלכם, בגובה 2,000 דולר, תופקד בחשבון היום. אתם הולכים ברחוב וקונים גלידה ב־2.95 דולר. בהמשך אתם קונים עותק של "לא רציונלי ולא במקרה" ב־27.99 דולר, ואחרי שעה אתם מפנקים את עצמכם בקפה ב־2.50 דולר. אתם משלמים על הכל בכרטיס הפלסטיק שלכם, ומרגישים טוב - אחרי הכל, המשכורת נכנסת היום.
באותו לילה, מתישהו אחרי חצות, הבנק מאזן את החשבון שלכם לאותו יום. במקום להפקיד תחילה את המשכורת שלכם ואז לגבות את עלות שלוש הרכישות, הבנק עושה את ההיפך - ואתם צריכים לשלם על משיכת היתר. הבנק אפילו עוד יותר מרושע: הוא משתמש באלגוריתם שגובה מכם את עלות הפריט היקר ביותר (הספר) קודם. בום - חרגתם מהסכום הזמין לכם ואתם צריכים לשלם על משיכת היתר. גם הגלידה והקפה, הבאים בתור, יאלצו אתכם לשלם על משיכת יתר. שנייה אחר כך, המשכורת מופקדת וחזרתם למאזן חיובי - מינוס הקנס על משיכת יתר.
כולנו סובלים מתסמונת טעות התכנון, והבנקים וחברות הביטוח מבינים זאת. לכן הם יצרו קנסות גדולים, שצצים בדיוק כשקורים לנו דברים רעים ובלתי צפויים (בלתי צפויים לנו). כשאנחנו נרשמים לשירותי הבנקאות או הביטוח אנחנו ממש לא מתכננים להחמיץ תשלום לביטוח, שיחזור לנו צ'ק או לחרוג מהתקרה שלנו. רוב האנשים אפילו לא קוראים את תנאי הקנסות, מתוך מחשבה שהם לא קשורים אליהם. אבל כש"דברים קורים", הבנקים אורבים - ואנחנו משלמים ביוקר.
לפיכך, האם מפתיע שהרבה אנשים שלקחו משכנתאות סאב־פריים (שהם בהגדרה אנשים שלא היו במצב פיננסי טוב) נטשו את המשכנתאות שלהם? הרבה אנשים שמצבם טוב חושבים שזו לא הבעיה שלהם, כמובן. אבל אחד הלקחים המרכזיים מהקריסה ב־2008 הוא שהגורלות הפיננסיים שלנו קשורים זה לזה הרבה יותר משחשבנו. מה שהתחיל כהלוואות סאב־פריים לאנשים עם אשראי רע, בסופו של דבר שאב כסף מכל המערכת הכלכלית, וכמעט עצר אותה לחלוטין.

מה אנו יכולים לעשות כפרטים כדי להתגבר על האתגרים שמעמידה טעות התכנון הפיננסי? ראשית, מובן שכולם צריכים לחסוך יותר ליום סגריר, ולהבין שימי סגריר נפוצים יותר מכפי שאנו חושבים. ברור שלאנשים שכבר שרויים במצוקה פיננסית לא יהיה קל לעשות זאת, ואני לא תמים מספיק כדי לחשוב שאפשר לפתור לגמרי את בעיית טעות התכנון הפיננסי. עם זאת, אנחנו יכולים להישמר מפני המהמורות שבדרך הפיננסית באמצעות חיסכון כסף כרשת ביטחון, ובכך אולי נוכל להפחית קצת מחומרת הבעיה.
ולבסוף, אני חושב שיש להגביל את המנהגים הפיננסיים המענישים הניזונים מבעלי המשאבים המועטים ביותר. יותר הוגן וטוב לכלכלה בכללותה אם נחלק את עלויות השירותים הפיננסיים בין כל הלקוחות במקום לאלץ את בעלי המשאבים המועטים לשאת בנתח גדול יותר מהנטל. עלינו להבין שכשאנו סוחטים אנשים ללא מיץ פיננסי רב, כולנו נפגעים.

שאלה שלישית: האם יש סיבה להיות אופטימיים?
מאז הקריסה הכלכלית והמיתון שבא בעקבותיה רבים שואלים אותי אם אני אופטימי לגבי העתיד. כשאנחנו חושבים על אופטימיות מנקודת המבט של כלכלה התנהגותית, שתי שאלות חשובות עולות: ראשית, היכן אנו נמצאים בציר האופטימיות באופן טבעי? ושנית, האם יש מקום לאופטימיות בנקודה זו?
אחד הממצאים הבסיסיים בכלכלה התנהגותית הוא מה שנקרא "הטיית האופטימיות" (הידועה גם בתור "אשליית החיוביות"). הרעיון הבסיסי הוא שכאשר אנשים בוחנים את הסיכויים שישיגו תוצאות טובות (נישואים מוצלחים, ילדים בריאים, הצלחה פיננסית וכו'), הם מעריכים את הסיכויים שלהם כגבוהים יותר מאלו של אנשים אחרים. למעשה, אנחנו בטוחים שמצבנו יהיה טוב יותר ממצבם של אחרים. באופן דומה, כשאנשים בוחנים את הסיכויים לתוצאות שליליות (התקף לב, דו"ח חניה, גירושים), הם מעריכים את הסיכויים שלהם כנמוכים מאלה של אחרים. אנחנו די בטוחים שדברים רעים לא יקרו לנו.
הטיית האופטימיות אינה קשורה למין, גיל, השכלה ואזרחות, אך נראה שהיא קשורה לדיכאון; לאנשים דיכאוניים נטייה להטיית אופטימיות קטנה יותר, ולתפיסה מדויקת יותר של המציאות. בהינתן הנטייה הטבועה בנו לאופטימיות־יתר, וכן הגודל העצום שלה, אני חושד שאפילו במצב הכלכלי הנוכחי אנחנו עדיין אופטימיים מדי. למרות שסביר להניח שהנטיה הזו נפגעה מהאירועים האחרונים (ובצדק), אני לא חושב שהיא התפוגגה לגמרי.
השאלה אם אופטימיות־יתר טובה או מזיקה לנו היא חשובה. במקרים רבים היא טובה ומזיקה בו־בזמן: אנשים סובלים פעמים רבות מהאופטימיות שלהם, אבל במקביל החברה בכללותה מרוויחה לרוב מאופטימיות־היתר של חבריה. תדמיינו חברה שבה איש לא היה מסתכן ומקים סטארט־אפים, מפתח תרופות חדשות, פותח עסקים חדשים. כולנו יודעים שרובם ייכשלו בשנים הראשונות, אך הם כל הזמן צצים. חברה שבה איש אינו אופטימי יתר על המידה ואף אחד אינו מְסַכֵּן יותר מדי היא חברה של רואי שחורות, מה שלא נשמע מושך במיוחד. קשה לדמיין שחברה כזו תתקדם.
אבל האם יש סיבות אובייקטיביות לאופטימיות לנוכח המיתון הנוכחי? יש אין־ספור חצאי כוסות ריקות מסביב, אבל אני חושב שיש גם הרבה חצאי כוסות מלאות. אחד הלקחים העיקריים של המיתון הוא היקף הטיפשות האנושית והאי־רציונליות בעולם (ניגודי אינטרסים, תחזיות לטווח הארוך המתבססות על מגמות בטווח הקצר, אמון רב מדי ביועצים כלכליים וכו') והיקף ההשלכות ההרסניות שלהם.
האופטימיות יכולה להתמקם בנוחות בתוך מגוון הנטיות האי־רציונליות. באופן אישי, אני לא חושב שהמיתון ישנה משמעותית את טבע האדם, אך אני מקווה שהלקחים שהפקנו ייהפכו להרגלים משופרים, עסקים חדשים ותקנות טובות יותר. לא שניהפך לאנשים טובים ומתחשבים יותר - עופות חול נוצצים העולים מאפר הכלכלה - אבל אני מקווה שאם נחרות את הלקחים הכואבים האלה בלבנו (ובראש שלנו), אולי ניצור שינויים קבועים בסביבה שלנו - ויש רושם שאנו עושים זאת.
ממקומי כמרצה באוניברסיטה אני רואה שבמקום להתנפל כעדר על משרות בבנקי השקעות, הסטודנטים לתואר ראשון פונים כעת להתנדבות ולסטארט־אפים ומנסים להגשים חלומות שונים. יש גם סימנים שלראשונה זה שנים רבות האמריקאים מתחילים לחסוך (למרות שזה לא יאיץ את התאוששות הכלכלה, זה טוב בטווח הארוך).
באופן דומה, בעולם העסקי חברות בונות בתים קטנים יותר ומייצרות מכוניות קטנות יותר; ואפילו הבנקים (הבנקים!) מתחילים לחשוב איך לסייע לאנשים לקבל החלטות פיננסיות נבונות.

אז בתשובה לשתי השאלות שלנו: כן, אנחנו אופטימיים מטבענו, ולדעתי אין ספק שאכן יש מקום לאופטימיות בנקודה זו.