מהו תלמיד

שלום,

ברצוני להביא בפניכם ציטוט מדוייק של פרק קצר שנכתב כולו ע"י מר פייר פאולין מייסד אקרופוליס החדשה בישראל. (אינני מפרסם, ואינני חבר באירגון זה).


תלמיד הוא מי שמחפש את האור. תלמיד הוא יצור חופשי לגמרי. תלמיד הוא זה שגילה את קול הדממה שלו, ושמע את דברו.

חשוב הרבה יותר להיות תלמיד מאשר להיות מורה, משום שמורה הוא בראש ובראשונה תלמיד. הדבר דומה לשני שלבי הנשימה. התלמיד הוא השאיפה, מעשה השילוב, מעשה האימוץ של החכמה והידע. המורה הוא הנשיפה, היכולת להוציא החוצה את הניסיון הפנימי. ברור כי על מנת "לנשוף" אוויר צריך קודם "לשאוף" אותו. כך המורה הוא קודם כל תלמיד והוא ממשיך להיות תלמיד. בדומה למחזור הנשימה, זה אינו דבר שדי לעשותו פעם אחת. אם נפסיק לנשום, ימות גופינו הפיזי ואיתו האפשרות להביע את עצמינו במישור הזה. אם אנו חדלים להיות תלמידים, משהו דק מאוד והרבה יותר חשוב נרדם בנו: המשמעות העמוקה של הגלגול שלנו, היא ההולכת ומתפוגגת.

זו הסיבה שחכם קדום אמר: "אל תחפש את המורה, חפש את התלמיד. כאשר תמצא את התלמיד, המורה יגיע."

מדובר כאן בלקח חשוב שבדרך כלל איננו מובן כהלכה. על כן, נתעכב עליו מעט כדי להבין את משמעותו של משפט זה.

אלה החשים את הצורך להתחיל ללכת בדרך ההתפתחות של המודעות, כי בכך מדובר, מתחילים בזה שהם מתחילים לחפש מורה. הם אינם יודעים כלל, איפה לחפשו, או כיצד לזהותו.

הם מדמיינים לעצמם כי המורה צריך להיות אדם ללא פגם, או, על כל פנים, ללא הפגמים המוכרים להם עצמם. מעל הכל, הם חושבים, תפקידו של המורה הוא לאחוז בידם וללוות אותם לאורך כל הדרך, כשהוא עוזר להם להמנע ממכשולים ומטעויות בחיים. על פי דעתם המורה הוא מעין כלי עזר, שיוביל אותם מהר ומעל הכל ללא ייסורים למצב של פריחה רוחנית.

למרבית המזל, אין הדברים כך כלל וכלל. אלו אשליות. מדוע "למרבית המזל"? הטעות הגדולה ביותר, שמורה יכול לעשות, היא בכך שיפריע לנשמה המחפשת את ההארה, להתנסות בעצמה, לקבל את החלטותיה בעצמה, לשגות, ליפול, ולקום מחדש. למעשה, מי שעושה טעות זאת איננו ראוי כלל להקרא מורה.

תכליתו של כל תלמיד היא להגיע לעצמאות, כלומר, לכך שיהיה מסוגל להבחין בין הצדק ובין אי הצדק, בין הטוב לרע, בין המציאות האחת והיחידה ובין האשליות הרבות מספור, הזרועות לאורכה של הדרך. זאת, על מנת שיוכל לממש את בחירתו, ולחיות על פי דרך הצדק.

ואולם, על מנת שהתלמיד יוכל להבחין, הוא זקוק להתנסות קרובה במלכודות ובטעויות אפשריות. עליו "לעבור שם" בעצמו, ליפול, להכשל, לטעות: זהו המחיר שעלינו לשלם, על מנת שנוכל לעמוד מאוחר יותר על שגיאות אלה.

המשתוקק להתקדם כשהוא אוחז בידו של אדם אחר, המונע ממנו את הכאב ואת ייסורי החיים, מחפש מורה גרוע ולא ימצא את הנכון. רק מי שמקבל את אפשרות הניסוי, התעייה והתיקון, זה המעז, המתקדם באפלת הבלתי הנודע, למרות הפחד והספק, ימצא את המורה האמיתי בקצה המנהרה.

"חפש את התלמיד", פירושו להוכיח כי יש בנו תכונות מעין אלה, כלומר שאנחנו מסוגלים לפעול ולחשוב כתלמיד… ואז "המורה יגיע", כי רק אנחנו נהיה מסוגלים לזהותו.

מעמיק ומעורר מחשבה.
צריך להעביר את זה כשעור חובה בבתי ספר תיכונים.

מרתק ומענין תודה לך

תודה על המאמר הנפלא.
לפני עשרים שנה לערך...אמר לי אחד ממוריי - " חפש את התלמיד...את התלמיד שבתוכך...ואז המורה יגיע". הדברים נאמרו בהקשר של השאלות הרבות החוזרות ועולות ומתעוררות בתוך האדם המחפש משמעות...התשוקה לדעת הרבה ככל הניתן.
באותם הימים הבנתי את כוונתו כניסיון לרמוז לי לברר ולסנן ולהתמקד בשאלה או שתיים החשובות ביותר. כאילו אמר לי - כשתמצא את השאלה האחת והאמיתית, שהיא ורק היא השורש לכל שאלותיך הרבות - אז כבר תגיע התשובה. ובהשאלה - כשתמצא את התלמיד, המורה יגיע.
מאז חלפו ימים רבים. לא אחת הרהרתי ברעיון מופלא זה על התלמיד והמורה ואילתרתי פירושים ורמזים שונים. והנה, דוקא באתר זה, חוזר ופוגש ברעיון ומתפשט חיוך בלבי.

באותה הפגישה, אז לפני 20 שנה, הוסיף מעט מורי וסיפר לי על אליהו ואלישע.
מלכים ב', פרק ב' 9 : " ויהי כעברם, ואליהו אמר אל אלישע 'שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך'. ויאמר אלישע 'ויהי נא פי שנים ברוחך אלי' ".
נשאלת השאלה האם אין כאן עזות פנים וזדון גדול שהתלמיד יבקש לעלות על רבו... וחז"ל מסבירים שלהיפך, אצל נביאים גדולים כמשה ואליהו אין כל מקום לקנאה והשמחה הגדולה ביותר שלהם היא שמישהו ישאף להיות נביא כמותם ואף גדול מהם.

אני זוכר שאז מיד צצה בי המחשבה שמורה אמיתי שכבר זכה למדרגות רוח גבוהות לעולם לא ידכא את שאיפת התלמיד האמיתי להתעלות ותמיד יתמוך במוטיבציה חיובית של תלמידו להישגים. וזה מתחבר לי קצת למאמר שכאן: החופש לחפש, ולטעות, ולתקן, ולהתנסות, ולזכות להוציא מהכח אל הפועל את אור המודעות, מתלמיד של עצמך למורה של עצמך.

שנת לימוד טובה לכולנו.

הערה קטנה :
הפרשנות המקובלת של "פי שנים" זה "שני שליש".
משמע אלישע ביקש שתי שליש מרוח הנבואה של אליהו.