יום הולדת שמח, ילדהב- 17 באוגוסט שנת 2000, מכורה להרואין מזה 8 שנים, שאפילו משפחתה כבר סובבה את הגב אליה התעוררה בוקר אחד, הכניסה את ידה מתחת לכרית כדי להוציא משם את המזרק שהיא הכינה ערב לפני כדי להזריק את התוכן אל תוך השריר – כי וורידים כבר לא נשארו לה... ופתאום היא הבינה, שמרגע זה – היא לעולם לא תשתמש יותר בסמים.לעולם לא.שום סמים.בשום פנים ואופן.זהו.נגמר.זה כל כך פשוט – היה ונגמר.באותו בוקר, הועבר קו גדול ועבה, שחילק את חייה לשני חלקים - לפני ואחרי הסמים."ואני מעולם לא חציתי אותו בכיוון ההפוך".
אז, לפני 10 שנים, רק מחשבה על זה הייתה הלם בשבילי.זו אפילו לא הייתה מחשבה - זו הייתה הבנה.מחשבות לא היו - אני פשוט ידעתי את זה וזהו.זה או עכשיו - או לעולם לא – לא יינתן לי סיכוי נוסף.באותו בוקר, פשוט הבנתי שאני לא רוצה לבחור במוות.אני בחרתי בחיים.קמתי מהמיטה, הכנסתי את ידי מתחת לכרית והוצאתי את המזרק שהכנתי בקפידה ו... זרקתי אותו לאסלה.את אותו הדבר עשיתי עם ההרואין שנותר.שום דבר, אפילו לא לרגע לא נגע ללבי כאשר צפיתי איך 4 גרם של הרואין נשטפים באסלה.פשוט עמדתי שם והסתכלתי על המים היורדים.בשתיקה.התלבשתי, אספתי את כל משככי הכאבים שהיו בבית ונסעתי לבית הקיץ המשפחתי, הרחק מהעיר.***
"הקריז" שלי היה ארוך, קשה ומייסר.לעתים קרובות הרגשתי שאני פשוט אמות מכאב.אני מתתי מאה פעמים ביום, אני צרחתי, בכיתי והקאתי. שתיתי כמה ליטרים של וודקה בלילה - כדי לתת לעצמי איזשהו דימוי של שינה... ויחד עם זה שתיתי חבילות של משככי כאבים. את התרופות אימא שלי נסעה להביא, כי אני כבר לא יכולתי לנוע באופן עצמאי.יש לי הורים נפלאים. הם לא אמרו לי מלה – לא שפטו אותי, לא האשימו אותי – הם פשוט היו שם וניסו לעזור.יום אחד, אמא שלי לא יכלה לסבול יותר, והציעה ללכת ולקנות לי הרואין - אם זה יפסיק את הסבל שלי...
רעדתי כולי, התפתלתי וסבלתי. העצמות שלי כאילו יצאו ממקומם, לחצו והתפרקו. הרגשתי שהשרירים שלי מתקלפים מהעצמות ומורידים ממני את העור בעודי חיה. העיניים שלי צרבו מהתייבשות וחום, בפה היה טעם מתמיד של קיא ומיצי מרה, מעורבבים עם נגיעה של וודקה ומשככי כאבים. סבלתי מחום נוראי, ולא ידעתי איפה להתחבא ממנו. השפתיים שלי היו יבשות וסדוקות, הקיא והזיעה הקרה שלי נספגו בכל הבגדים והמצעים של מיטתי.אני לא יכולתי אפילו ללכת לשירותים בעצמי – כל כך רעדתי מכאב, שנפלתי על הקרקע בעוויתות, לפני שהצלחתי להתרחק למרחק של מטר מהמיטה.צרחתי מכאב בקול.גנחתי ובכיתי.ניסיתי לשרוד.הלכתי לעולמי מאות פעמים ביום.וכך, יום אחרי יום.לא ידעתי מתי זה ייגמר.אפילו לא ידעתי מתי תבוא הקלה.. אפילו קטנה.וידיעתי שאני יכולה לעצור את זה בכל עת.צלצול אחד.והכאב ייגמר.אבל אני אפילו לא חשבתי על זה.... בעצם, אני משקרת.כמובן שחשבתי על זה!ויותר מפעם אחת.אבל ידעתי שלא אתקשר.פשוט לא אתקשר.לאחר 3 שבועות, בפעם הראשונה לאחר שהשתכרתי ושתיתי כדורים נגד כאב – נרדמתי למשך הלילה.בהדרגה, הגוף שלי היה מחלים, התחלתי לצאת מהמיטה ולשתות פחות כדורים נגד כאב.אני התאוששתי.עוד במשך שישה חודשים לאחר מכן, כאבו לי העצמות בלילות ובמזג אוויר גשום.ובכלל, לקח לגופי הרבה זמן להתאושש.בשנתיים הראשונות אפילו לא שתיתי אלכוהול - פחדתי לאבד שליטה.שלוש שנים מאוחר יותר, הפחד לחזור לסמים עבר.לאחר חמש שנים הפסקתי לחשוש שאם אני אסגר בחדר האמבטיה, ההורים שלי יתחילו לחשוד במשהו.אחרי שבע שנים, חשבתי לעצמי בחיוך שזה הוא הזמן בו לפי דברי הרופאים הגוף מתנקה לגמרי מסמים.אחרי שמונה שנים, התקופה של הגמילה שלי הדביקה את תקופת השימוש שלי.לאחר 9 שנים - אני אפילו כבר לא הייתי גאה בכך שאני פעם נגמלתי מהרואין - פשוט כבר שכחתי מזה.ב- 17 באוגוסט שנת 2010 – היו עשר שנים שחלפו מאז שהפסקתי להשתמש בסמים.
בשבילי זה פשוט תאריך יפה, "V" שאני שמה מתוך כבוד לבחורה שעברה פעם אחת דרך גיהינום, אבל השתנתה מזמן, גדלה ושכחה מזה.
כן , 17 באוגוסט בשבילי - זה תאריך.זוהי הליבה, בסיס הפלדה אשר נותן לי את הכוח לעבור את כל הקשיים של החיים שלי. זה התמיכה שלא נותנת לי ליפול, זה הקש שמחזיק אותי ומה שתמיד עוזר לי לנחות על הרגליים מכל גובה שיפילו אותי... זהו יום, בו עשיתי את מה שרבים לא מצליחים לעשות.
אמנם בשנים האחרונות , אני חושבת על התאריך הזה -17 באוגוסט.
רבים עשויים לומר שאין פה במה להתגאות, אבל אני חושבת שכל מי שהצליח להיפטר מתלות מסוימת בחייו – יש לו את הסיבה ואת הזכות להיות גאה.כי אני מבינה כמה זה קשה.***אני לא מתחרטת על דבר.אני לא מצטערת על כך שהחיים שלי היו כאלה ולא אחרים – הרואין לקח ממני הרבה, אך גם נתן לי משהו בתמורה.הוא נתן לי אחת מהתכונות החשובות ביותר - הבנה וחוסר גינוי.זוהי החוויה של החיים שלי, שהייתה ולא תהיה יותר.אני לא גאה בעצמי ובזה שעברתי את זה.הבנתי דבר אחד פשוט מאוד - אתה מפסיק להיות מכור רק כאשר אתה מפסיק להתגאות בעובדה שאינך מכור עוד.רק אז אתה יכול להתחיל פשוט לחיות.אבל להיות גאה בעצמך – זה גם שלב.אני מחייכת עצוב כאשר מתחילים לדבר לידי על כך שהמכורים הם אלו שאשמים במצבם.אני מרחמת על אותם אנשים שאומרים את זה.בגלל שהם עיוורים.והם לא מבינים שהם עיוורים.וזה לא בגלל שהם לא ניסו סמים.זה בגלל שהם לא מבינים שאין בעולם אנשים צודקים או טועים, ולהאשים מישהו מבלי לדעת את הסיבות שלו – זה לא בסדר.כל אחד יכול למעוד - אבל לא כל אחד יכול להודות בכך.אין טוב ורע, אין רחמים או גאווה בסיפור ההרואין שלי – אין דבר מלבד ניסיון חיים.ניסיון מר וקשה, אך עדיין ניסיון חיים.ניסיון שגרם לי להבין שהאדם הוא זה שבוחר איך חייו יעברו.אני עשיתי את הבחירה שלי.אני אסירת תודה לחיי על כל רגע ועל כל בחירה שעשיתי.גם בחירות טובות וגם רעות.על הסיפור שאני חווה בכל יום.כי החיים שלי נפלאים והם ממשיכים...***
יום הולדת שמח, ילדה ...בעוד רבע שעה את תתעוררי, תורידי את ההרואין אל תוך האסלה ותהיי בטוחה שתצליחי לעבור את זה – את באמת יכולה, כי אני יודעת זאת לאחר 10 שנים שעברו.תחזיקי מעמד.יהיה לך קשה מאוד, אבל תדעי – אני אהיה לצדך.את תתקרבי למראה, תצמידי אליה את מצחך, תסתכלי לעצמך בעיניים ותלחשי בדמעות:
- "אני אצליח, אני אצליח, אני אצליח...".
ואחרי 10 שנים, אני אתקרב לאותה המראה, אסתכל באותן העיניים ואגיד:- "הצלחת!"
יום הולדת שמח, ילדה ...יש לנו את כל החיים לפנינו.*קטע מתוך הספר "זה הרבה יותר קל ממה שאתם חושבים".
