על מוגבלויות וכלים שאלוהים נותן
על מוגבלויות וכלים שאלוהים נותן
כמה רציתי לעשות אותו מאושר!
כמה רציתי להביא לו "רק פעם אחת" איזה "כמעט טוב" אחד במקוםכל ה"המספיקים בקושי" אבל לא יכולתי.
ביום שבת אחד, כשרק אני ואבא שלי היינו בבית - הייתי אז אולי בכיתה ה' או ו'החלטתי לדבר איתו על זה.
להגיד לו שאני נורא מצטער שאני לא מביא לו אושר כמו שאחותי מביאה לו.
הוא שמע את מה שאמרתי, הסתכל עלי במבט האוהב שלו ובניגוד לאופי שלו
שהוא אופי של בנאדם שבקושי מוציא מילה מהפה שלו, הוא נתן לי את ההרצאה הכי יפהששמעתי בחיים שלי.
"גדי", הוא אומר לי :"אבא לא אוהב את הילדים שלו בגלל שהם מביאיםהביתה ציונים טובים. אבא אוהב את הילדים שלו בגלל שאי אפשר אחרת. הם בדם שלו. הםהנשמה שלו. הוא מוכרח לאהוב אותם. אפילו אם הם עושים דברים רעים, בכל זאת הוא אוהבאותם.
אבל אתה, גדי- אתה אף פעם לא עשית דבר רע."
אני מתחיל להגיד לו "אבל, אבא.."
הוא מפסיק אותי ואומר: "ששש... גדי, תקשיב! כשאלוהים ברא את העולם הזה,לצערנו או לשמחתנו, הוא החליט לברוא עולם מעניין, לא עולם מושלם. בגלל זה הוא בראאנשים עם כל מיני צורות וצבעים וכל מיני כישרונות.
ולכל אחד הוא נתן כלים אחרים. לזאת הוא נתן יופי, ולהוא הוא נתן ידיים טובות,
לזה הוא נתן כישרון במוזיקה, ולהיא כשרון במתמטיקה.
אנחנו לא יודעים למה אלוהים עושה מה שהוא עושה.
אנחנו לא יכולים להאשים מישהו בגלל שאלוהים לא נתן לו את הכלים.
אנחנו יכולים להאשים רק אנשים שלא מנצלים את הכלים שאלוהים נתן להם.
בגלל זה, גדי, אני אומר לך דבר אחד ומסביר לך דבר שני. הדבר שאני אומר לך הוא, אלתתלונן על הכלים שאלוהים נתן לך. והדבר השני שאני מסביר לך זה, שלפעמים לוקח לנוקצת זמן בשביל לגלות את הכלים שאלוהים נתן לנו, בגלל שהכלים שהוא נתן הם ככהמתחבאים. אז תהיה סבלן, גדי.
תהיה סבלן כמו אבא. יום אחד גם אתה תגלה שיש לך כלים טובים".
איך אהבתי אותו, את האבא שלי, באותו יום שבת! רציתי לחבק, או אפילו לנשק אותו, אבלהתביישתי.
את ההרצאה הזו, אבא שלי, האיש הפשוט והטוב והחכם הזה, נתן לי אולי לפני 30 שנה,לפני שבמדינה הזו ידעו הרבה על דברים כמו דיסלקציה, קשיי למידה, או כל מיני מגבלותאחרות.
שנה או שנתיים אחרי השיחה הזאת מצאתי את הכלים שאלוהים נתן לי.
ישבתי בשיעור אני-לא-זוכר-איזה. המורה שלנו היה חולה, אז הייתה לנו מורה-מחליפה.
היא מדברת על מה שהיא מדברת, ואני בעולם אחר. פתאום אני רואה את המורה-המחליפהעומדת על ידי.
לפני שאני מספיק להגיד מילה, היא סוחבת לי את הנייר שאני מקשקש עליו.
היא מסתכלת על הנייר ואומרת לי: " מה אתה עושה?" אני אומר לה, "סתםמקשקש".
היא אומרת "מה ציירת פה?" אני אומר לה, "סתם". היא אומרת לי"סתם מה?"
אני אומר לה "סתם ציירתי אותך עומדת על-יד הלוח". היא לקחה את הציורוהכניסה אותו לתיק שלה.
אחר-כך התברר שהאבא של המורה-המחליפה הזאת הוא צייר בעל שם עולמי,
והיא לקחה את הציור והראתה לו. תוך כמה ימים (הצייר) בא לבית שלנו,
הסתכל על עוד ציורים שלי ומיד המליץ שההורים שלי יעשו הכול בשביל לטפח את הכישרון שליבציור.
מה אני אגיד לך?
מאותו יום האבא שלי הוציא את המיץ שלו בשביל שאני אוכל ללמוד עם הציירים הכיגדולים שיש -גם פה בארץ וגם בחוץ לארץ.
היום אני בן 42, ובחודש שעבר פתחתי את התערוכה ה- 28 שלי, והפעם- בניו-יורקבמוזיאון לאמנות מודרנית.
ואבא שלי (שעכשיו הוא כבר בפנסיה) מה הוא אומר על כל ההצלחה שלי?
הוא אומר: "מה אתם עושים רעש? הילד מצא את הכלים והילד משתמש בכלים"...
