הצורך במלך

בדורות האחרונים אנו עדים לקיצוץ משמעותי במספר המלכים.
כמובן, עדיין יש לנו את מלכת אנגליה. יש לה כתר, כס מלכות, ארמון, שומרי ראש, משרתות ועובדים. תיאורטית, היא אפילו יכולה לפטר את הפרלמנט שלה ולגזור גזירות. אך כולנו יודעים שהיא לעולם לא תעשה זאת. אז כל הפאר והטקס יש להם איזה צליל מלאכותי. הכתר על ראשה נראה יותר כמו תחפושת של חג פורים.
אז מה אנו מחפשים? רודן אמיתי? יש עדיין כמה כאלה אך חלקם כבר הורחקו מאיתנו לצמיתות, כמו סדאם חוסיין, שעד לא מזמן עוד שלח אנשים לגרדום בנביחת קולו, כמו בימים עברו (וכיום נשלח לגרדום בעצמו). בכל זאת, בקושי ניתן לקרוא לברנשים הללו מלכים. הם זורעים פחד, לא יראת כבוד; יש להם כוח אך אין להם הוד. כתר על ראשם ייראה מגוחך (סדאם ידע זאת ולכן לא חבש כזה).
למלכים שאנו זוכרים מספרי הילדים היה הוד. הם אמנם עוררו פחד, אך גם אהבה. הנתינים שלהם רעדו בפניהם, אך הם רצו לרעוד בפניהם. היה הרבה פאר וטקס, אבל הפאר והטקס אמרו משהו, ייצגו משהו אמיתי. הכתר לראשם היה נראה במקום.

---

מהות חג ראש השנה, אומרים לנו חכמינו זכרונם לברכה, היא שזה הוא היום בו אנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא למלך על העולם.
אם אתה לא דתי, צירוף המילים "הקדוש ברוך הוא" הוא לא צירוף שגרתי עבורך. אם נוסיף לזה גם את "מלך העולם", אז אדם מודרני כבר יתחיל להתפתל. כאשר אנו הולכים לבית הכנסת בראש השנה, רובנו לא נחשוב על-כך שאנו משתתפים בהמלכתו של בורא העולם.
אולם הבה נשקול לרגע, מהו הדבר שחסר לנו בחיים. מדוע אנו עדיין מתגעגעים לאותם מלכים מעולם הילדות שלנו?
מה שחסר לנו בחיים הוא יראת כבוד. בלחיצת עכבר אנו יכולים לקנות ארוחה או בית, למצוא עבודה או בן/בת זוג לחיים. מה שיותר קשה למצוא הוא מקור של סמכות בחיינו.
יש כמובן הרבה אנשים סביבנו שהיו מוכנים להגיד לנו מה לעשות, כולל רבים מהם, שגם אם לא תינתן להם הזדמנות, הם ינסו להכריח אותנו לעשות מה שהם אומרים לנו לעשות. אך זו לא יותר סמכות מאשר "מלכותו" של סדאם.
ואנו יכולים כמובן למנות את הפסיכולוג האהוב עלינו, חכם הודי, או מומחה אופנה כסמכות בחיינו. אך בסוף היום זוהי רק צורה אחרת של עצות שניתן לאמץ אותן או לא. זוהי לא הסמכות לה אנו זקוקים ואליה אנו משתוקקים. זה נאה ונחמד ומרשים, אם בסופו של דבר, אנו נשארים עם אותה ריקנות בפנים.
הסמכות היא מוחלטת. היא פוקדת, לא מייעצת, ובאותו זמן גם לא כופה את עצמה, משום שהיא בהרמוניה מלאה עם תמצית רצוננו. זה משהו שאליו אנו מכפיפים את עצמנו בשלמות ובאופן חד משמעי, שאליו אנו רוצים להכפיף את עצמנו בשלמות ובאופן חד משמעי, משום שאנו מכירים בו כקול של העצמי העמוק ביותר שלנו.
בראש השנה אנו מקדישים יומיים כדי לחפש את הקול הסמכותי אליו אנו עורגים כל כך, את מלך העולם אותו אנו מחפשים מאז ילדותנו. אבל אל תחפשו אותו בבית הכנסת, בסידור התפילה או בנאום של הרב. חפשו אותו בתוך האני העמוק ביותר שלכם: בדברים שאף אחד לא צריך לומר לנו כי אנו כבר יודעים אותם באופן מוחלט; בהתחייבויות שעימן אנו משלימים ברצון, משום שאנו מכירים בהם שהם ביטוי ולא אכיפה של רצוננו האמיתי.
במחשבה שניה, לכו לבית הכנסת, בו תהיו בחברתם של הרבה אחרים המחפשים אף הם את גרעין האמת ואת מקור היראה. קִראו את פסוקי התפילה המסכמים ששת אלפים שנה שבהם האנושות מחפשת מלך.
כאשר נשמעת תקיעת השופר, עצמו את עיניכם. דמיינו את עצמכם במרכזו של המון חוגג שהתאספו לחגוג את המלכת המלך. האזינו לנשיפות החצוצרה המבטאים גם את הפחד וגם את השמחה של עם הנכנע לסמכות המגלמת את שאיפותיו העמוקות והכמוסות ביותר.

נלקח מאתר http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/564793

בהזדמנות זו מאחל לכל החברים באתר, שנה פוריה , שנה של עשיה מבורכת.
בריאות ונחת מעצמכם ומהסובבים אתכם.
אבי

אבי היקר
במאמרך הזה, החזרת אותי יותר מחמש עשורים אחורה. לימים של ילדותי המאושרת, עם אמא ואבא צעירים ,בריאים ויפים.
כל שבת נהג אבי, יהודה, זכרו לברכה, ללכת לבית הכנסת ולהתפלל לבורא עולם. הוא וכל החברים והשכנים, שהיו ההורים של החברות והחברים שלי. בחגים- ברור מאליו שפקד את בית הכנסת, וחזר לקראת ארוחת הצהריים הביתה-לשולחן שבת ערוך כהלכה.
כל שבת נהגנו ,תאומתי ואני-ללכת לקראתו, בסמוך לזמן שהיה צריך לחזור מן התפילה.ולהביא אותו הביתה.
לפני 60 שנה-תאומות ותאומים לא היו חזון נפרץ. ותמיד היינו לבושות בדיוק באותם הבגדים. כולם הכירו אותנו, בכל הסביבה.
כשצעדנו הביתה, אחת מכל צד של אבא, לא היה גאה ממנו.
בחגים, במיוחד בחגי חודש תשרי, היתה ניכרת תכונה באוויר. לא רק מירוק חיצוני, אלא התכנסות תוך נפשית, של האנשים.
הכל כיוונו את מחשבותיהם ומעשיהם, ליום הנורא מכול. יום כיפור.
אמא-היתה צמה בבית. מכונסת עם חברותיה-שכנותיה. כולן מתפללות, זוכרות את בני המשפחה שנשארו באדמת אירופה, בשואה.
הכול היה טרי כל-כך אז. רווי צער וכאב.
ואנחנו-הילדות והילדים- כמו ילדים, שיחקנו קלאס מחוץ לבית הכנסת, בשקט. עד שבא מישהו מן המתפללים והיסה אותנו.
אני זוכרת את הקולות, הריחות, התפילות, הטליתות, הרקיעות ודפיקות הידיים על שולחנות העץ הקטנים, ששימשו מסעד לספרים הקדושים.
אני זוכרת את אבא מנשק את שולי הטלית שלו, מידיי פעם.
ואני זוכרת את התרועה התקיעה והשברים, של סיום יום הכיפורים. את הרגע שהבאנו את אבא הביתה, ואמא חיכתה לו עם כוס התה החמה, ועוגת טורט ריחנית.
אני זוכרת את ההבדלה, את הנשיקות על המצח מאבא, את הברכות שלו,
הוא הרגיש כל-כך טהור, מזוכך, נקי וחף מכל רוע.
ואת כל הטוב הזה העביר לאמא לי ולאחותי, מטען אנרגיה ענק- שיספיק לכול השנה הבאה.
זה היה בית אבא שלי.
אותו לעולם לא אשכח.
ואבי- תודה שבזכותך- נזכרתי בילדותי המתוקה.
גמר חתימה טובה , ושנה טובה, לך ולכל בני ביתך.
גמר חתימה טובה ושנה טובה, לכל אנשי האתר ומנהליו ומשפחותיהם.
אילנה.

ריגשת אותי.
חתימה טובה לך למשפחתך , לחברי האתר, ולכל בית ישראל.

כמו שאמרתי לא פעם אחת .היה פעם טוב בארץ .וחבל שלא ידענו!!!!!
על כן אבי אתה נדרש להחזיר את הטוב הזה ואנא בכוח.