פעם שאלה אותי אימי מהו החלק הכי חשוב בגוף האדם.
במרוצת השנים ניסיתי למצוא את התשובה הנכונה.
כשהייתי יותר צעירה, חשבתי שהצליל הכי חשוב עבורנו,
אז עניתי: "האוזניים, אמא"…
אבל היא אמרה לי: "לא בתי ,יש אנשים חרשים והם מסתדרים היטב, …אשאל אותך שוב בבוא היום."
חלפו השנים מאז ,
ושוב הייתי בטוחה שמצאתי את התשובה הנכונה :
"הראייה – הכי חשוב בגוף האדם הם העיניים שלנו."
היא הסתכלה עלי ואמרה:
את לומדת מהר, אבל התשובה היא לא נכונה,
יש אנשים עיוורים בעולמנו והם מסתדרים מצוין
המשכתי לחשוב על התעלומה ששאלה אותי אמי.
כל פעם שחשבתי שהגעתי לתשובה הנכונה,
אמי לא הסכימה עם דברי.
יום אחד, סבי נפטר.
כולנו היינו מאד עצובים .
אני זוכרת שאפילו אבא שלי בכה.
באותו רגע, אמי ניגשה אלי ושאלה:
את עדיין לא יודעת את התשובה בתי ?
הייתי המומה מהתזמון של אמי, דווקא עכשיו ?
..."זו שאלה מאד חשובה יקירתי."
היא הסתכלה עלי כמו שרק אמא יודעת לעשות,
ראיתי את הדמעות בעיניה וחיבקתי אותה חזק,
ואז, כשהיא נשענת על כתפי, אמרה לי :
"חמודה שלי, החלק הכי חשוב בגוף האדם, היא הכתף.
...בגלל שהיא מחזיקה את הראש ? שאלתי..
לא, בגלל שהכתף מחזיקה את הראש של מי שאוהבים ,
כשהוא בוכה ועצוב. כולנו צריכים כתף להישען עליה ברגעים מיוחדים.
אני מתפללת שתמיד תהיה לך כתף מיוחדת להישען,
כמו שיש לי אותך היום…
לכל האנשים המיוחדים שבחיי ,
שתמיד תהיה לכם כתף רכה וחזקה
ובמיוחד שנדע להיות כתף למי שזקוק…
