איך זה -לראות את אשתי לראשונה 10 שנים אחרי החתונה
איך זה - לראות את אשתך לראשונה, 10 שנים לאחר החתונהשנדר הריאן, איש עסקים, בן 49:
"כשאתה עיוור, אתה פשוט מדמיין איך נראים האנשים. בלי לגעת בפנים שלהם או בלי למדוד את משקלם – רק לפי הקול שלהם ולפי התנהגותם. הדברים האלו עוזרים ליצור איזושהי תמונה בראש. עכשיו, כאשר אני כבר מסוגל לראות, אני מבין שהתמונות האלה אינן תמיד מדויקות. אבל כאשר ראיתי לראשונה את אשתי, 10 שנים אחרי שנפגשנו - היא הייתה בדיוק כפי שדמיינתי אותה.
איבדתי את הראייה שלי כשהייתי תלמיד בית ספר, לפני חג המולד בשנת 1972. הייתי בן 10 והופיעה אצלי פריחה חמורה. הרופא רשם לי תרופה, ולאחר שאמא שלי נתנה לי אותה קיבלתי תגובה נוראית - תסמונת Stevens-Johnson. במשך כמה שבועות לא היה ברור אם אני אשרוד בכלל.
אחד מסיבוכים של התסמונת הזו היה הפסקת פעילות של בלוטות הדמעות, דבר חמור מאוד עבור הקרנית. הרופאים ניסו הכל כדי לפתור את הבעיה הזו. פעם בשבועיים בדרך לבית החולים, קניתי לעצמי כמה קומיקס, בתקווה שאני אוכל לקרוא אותם בדרך הביתה. אבל זה לא קרה. הראייה שלי נהייתה יותר ויותר גרועה, עד שבגיל 14 נעשיתי עיוור לגמרי.
הועברתי לפנימיה מיוחדת בברמינגהם, שם הייתי צריך להישאר מיום שני עד שישי כל שבוע. ידעתי שקשה מאוד להורים שלי "לזרוק" אותי שם, אבל זה היה הפתרון הטוב ביותר. אחרי שסיימתי את בית הספר, החלטתי ללכת ללמוד בפקולטה לטכנולוגיות מידע בבית הספר המלכותי הלאומי לעיוורים בעיר הרפורד. עכשיו, דרך אגב, אני מנהל את המוסד הזה. שם למדתי לא רק על תחומים האקדמיים והמקצועיים – שם לימדו אותנו איך לחיות חיים עצמאיים: לבשל בעצמינו, לנקות, לעסוק בספורט, לטייל וכד'.
התקשרתי להורים שלי כל יום, וסיפרתי להם מה נשמע אצלי. הם היו גאים בי, ולמען האמת, מופתעים מההצלחה שלי. באופן כללי, כך הגיבו רוב האנשים. הרוב חושבים שעיוורים בעיקר "מתמודדים" ולא שואפים להצליח. באותן השנים, הרגשתי שהרבה אנשים חושבים שאדם עיוור – הוא אדם אבוד. אבל למעשה אין זה נכון. זו הייתה תקופה מדהימה של חיי.
הדבר הטוב ביותר שקרה לי – זו פגישה עם גורג'ית, אשתי. אני לא חשבתי שמישהי תרצה להתחתן איתי, אבל היא אמרה שהיא מסכימה כי היא חושבת שזה הדבר הנכון לעשות. הבנתי שהיא אישה מדהימה, ולא האמנתי למזל שלי. אפילו ביום החתונה שלנו, תהיתי, האם היא לא תחזור בעצמה. אך גורג'ית חיכתה לי במקום. מאז, אנחנו לא נפרדים.
אחרי החתונה, ארגנתי עסק קטן לייצור מחשבים. בזכות מסוף ברייל יכולתי לעשות את כל עבודת התכנות בעצמי, אבל את הפעם הראשונה בה אספתי את המחשב הראשון שלי אני תמיד אזכור. אני ואשתי עבדנו עליו כל הלילה - היא הייתה עיניי. ואז היא הסיעה אותי ברחבי הארץ, וכך סיפקנו את המחשבים ללקוחות. אחרי כמה זמן נולדו לנו שתי בנות. קניתי חנות, העסק שלנו התחיל לפרוח. בשיא שלנו היינו אחד הספקים הגדולים בבריטניה.
העובדה שאני עיוור - הייתה חלק מחיי הנישואים שלנו. לא דיברנו על זה, רק חיינו עם זה. מעולם לא חשבתי שדברים יכולים להתנהל אחרת. אבל יום אחד כשהיינו נשואים במשך כעשר שנים, אל משרדנו מיהר להגיע החבר האופטיקאי שלי. הוא אמר שהוא קרא על טכנולוגיה חדשה כלשהי, והוא בטוח שהיא יכולה לעזור לי. שבועיים לאחר מכן, הגעתי לבית החולים בעיר ברייטון וחתמתי על תפסים לאישור הניתוח הניסיוני הזה.
כאשר הרופאים הסירו את התחבושות וניקו את עיניי, זה היה כאילו שמישהו ניקה חלון מלוכלך עם חומר מיוחד. קודם ראיתי את העניבה של הרופא, ואז את החיוך הרחב שלו, וברגע זה הכל הפך לברור כשמש. כאשר אשתי ובנותיי נכנסו לחדר, הם נראו בדיוק כפי שתיארתי לעצמי. כל כך מוכרות. לעולם לא אשכח את הרגע הזה. "אני רואה אותכן" - אמרתי להן.
דבר שהרשים אותי במיוחד היה עד כמה צבעוני נעשה העולם שסביבנו. הצבעים של שנות השבעים, שנשארו בזיכרוני – זה וילונות בצבע אדום כהה, לינוליאום חום, חנויות בצבע צהוב מלוכלך ומכוניות שחורות - הוחלפו על ידי גוונים שונים ומבריקים.
יחד הלכנו אל החוף בברייטון. זה היה יום יפה, הלכתי קדימה בעודי מחזיק את ידיהן של בנותיי, ומשוויץ קצת. בהיתי בכל דבר ולא יכולתי להפסיק. היו כל כך הרבה דברים שמשכו את תשומת לבי. זה היה מדהים. כשאני חושב על היום ההוא, אני עדיין רוצה לצבוט את עצמי".
