לשתות בצורה יפה ונכונה - זו אמנות בפני עצמה. ולכל משקה אלכוהולי יש טקסי שתייה משלו.
וויסקי
אם אתם רוצים להרגיש את הטעם ואת הארומה של וויסקי אמיתי – תשכחו מהכוסות המסורתיות (כוסות גדולות עם תחתית עבה). החיסרון של הכוסות הללו - זה הקוטר הגדול, אשר "מפזר" ו "מדלל" את הארומה העשירה של וויסקי. ואם אתם תשתו אותו מכוס שיש בו פינות – לא תוכלו ליהנות מהצבע שלו. לפיכך, מכוסות כאלו שותים רק וויסקי זול, מדללים אותו בסודה או מוסיפים קרח.
אניני הטעם האמיתיים, משתמשים בכוסות קטנות בצורת צבעוני. בשל הקוטר הקטן של "הצוואר" המעוגל, הארומה של המשקה נשארת בתוך הכוס. מאמינים, שבשביל אוהד וויסקי אמיתי מספיק להריח את הוויסקי, כדי ליהנות ממנו.
כדי שהארומה תהיה יותר חזקה, צריך "לסובב" את הוויסקי בכוס. אפשר גם לדלל אותו בכמה טיפות של מים קפואים: זה מיד "פותח" את הארומה של המשקה, וגם כן מחליק את הטעם. זה אקטואלי במיוחד עבור וויסקי מהחבית (יותר מ-50% אלכוהול), שצריכתו בצורתו הטהורה גורמת למעט חוסר תחושה של בלוטות הטעם.
את תוכן הכוס לא שותים בבת אחת – צריך לשתות בלגימות קטנות, "להשהות" את הוויסקי על הלשון. זוהי הדרך היחידה, בה תוכלו לחוות את המגוון המלא של הטעמים בו זמנית.
קוניאק
קוניאק, כמו וויסקי, לא נהוג לשתות בבת אחת. אפילו לא שותים אותו, אלא לוגמים לאט, תוך כדי הנאה מהארומה שלו. זו הסיבה לכך, שקיים "סניפר" בשביל הקוניאק (באנגלית Sniff – זה להריח. קוראים להם גם "כוסות ברנדי"). זוהי כוס "כרסנית" גדולה על גבעול, שמוצרת בפתאומיות כלפי מעלה. מוזגים את הקוניאק לתחתית הכוס, כך שלא יעלה על החלק הרחב ביותר של הסניפר. סניפרים יכולים להיות בגדלים שונים - קטנים, עם קיבולת של 70 גרם או גדולים - של 250-400 גרם.
כאשר מגישים קוניאק, הוא חייב להיות בטמפרטורה מעל טמפרטורת החדר. בדרך כלל, מחממים כוס קוניאק היישר בכף היד: לחמם אותו מעל האש – נחשב לטעם רע.
סובבו את הכוס על הציר, תסתכלו על הסימנים "השמנוניים" שמשאיר הקוניאק תוך כדי זרימה על הקירות הפנימיים של הכוס. העקבות שנשארים על הזכוכית – נוצרים בגלל גליצרול – רמתו די גבוהה במשקאות אלכוהוליים מיושנים. כמה שיותר זמן רואים את העקבות – כך הקוניאק יותר מיושן - 5 שניות בקוניאק בן 5, ועד 17-18 שניות לבן חמישים שנה).
עכשיו זה הזמן להריח את תכולת הכוס: קוניאק מיושן, הוא בעל ארומה עשירה ומורכבת. רק אז אפשר לטעום את הקוניאק. טועמים אותו בלגימות קטנות: במקרה זה, יש את האפקט של "זנב הטווס" - כאילו קוניאק בהדרגה "נפתח" בתוך חלל הפה.
הצרפתים לא אוכלים בזמן שתיית הקוניאק – כי אי אפשר להנות מהארומה והטעם שלו, אם מערבבים אותו עם טעם אחר.
הזמן הטוב ביותר עבור הגשת קוניאק – הוא לאחר המנה העיקרית של הארוחה. בצרפת, יש אפילו "חוק של שלושת C:
Cafe
Cognac
Cigare
קודם כל אתם שותים קפה, אז אתם שותים קוניאק, ואז מעשנים סיגר. סיום מצוין של ארוחת הערב, לא?
טקילה
הדרך המפורסמת ביותר באירופה לשתות טקילה – עם מלח ולימית (לא לימון!): מלקקים מלח, אותו יוצקים על גב כף היד בין האגודל לאצבע המורה, אחר כך שותים בלגימה את הטקילה ונוגסים בלימית. הטקס הזה רק מעלה חיוך על פני המקסיקנים.
תושבי מקסיקו שותים את הטקילה בלגימה אחת. ולעתים קרובות את הטקילה הזולה ביותר ובצורתה הטהורה, למרות הטעם!
גם כן, המקסיקנים שותים טקילה עם בירה, או מכינים קוקטייל sangrita עם מיץ עגבניות, מיץ לימון, טבסקו ותבלינים. ולעתים קרובות, הם אוכלים עם זה Gusanos de maguey - זחלים שחיים על אגבה (שממנה, למעשה, עושים את הטקילה).
אם זה נראה לכם אקזוטי מדי – תשתו את הטקילה באופן אירופאי – עם מלח ולימית מכוס קטנה.
רום
הדרך של שתיית רום – תלויה ברום עצמו.
לדוגמה, הטעם של רום לבן הוא לא עשיר מדי, לכן עדיף לשתות אותו בקוקטיילים.
ברום "מוזהב", שמיושן בחביות עץ אלון, הטעם עשיר יותר. רום כזה נחמד לשתות עם קרח או סתם מצונן מכוסות רחבות. אפשר לאכול איתו פירות שונים - תפוזים, אננס, פפאיה, דובדבנים, אבטיח. מעניין, שבאיים הקריביים, שם תרבות היין לא קיימת – מדללים רום במים 1:1 ושותים במקום יין בארוחת צהריים או ערב.
רומים כהים, שיושנו זמן ארוך - צריך לשתות רק בצורתם הטהורה, ללא קרח. להגשת רום כהה, יתאים הסניפר של הקוניאק. נחשב שהטעם העשיר של המשקה הזה, משתלב מצוין עם הסיגרים.
