העולם שקדם לעולמנו-ההבדל בין עשיו ויעקב

חכמינו מספרים לנו כי לפני שאלוקים ברא את העולם הוא ברא עולם אחר שנקרא – עולם התוהו.

העולם ההוא היה עולם בו היו "אורות מרובים וכלים מועטים". כתוצאה מכך נשברו הכלים והאור ברח. אז ברא אלוקים את העולם "שלנו" – עולם התיקון, העשוי מ"כלים מרובים ואורות מועטים", המאפשר לעולם זה לתפקד ולהמשיך להתקיים.

("אור" הוא המונח המשמש בקבלה לקרינת אנרגייה רוחנית. "כלים" הם הכוחות הרוחניים המנתבים את ה"אור", מגדירים וממקדים אותו. למשל, נשמה היא "אור", ואילו גוף הוא "כלי". "עולם", בין שהוא פיזי או רוחני, מורכב מאורות הנובעים מהעוצמה הרוחנית כדי לגלות ולהעניק, ומכלים הנובעים מהעוצמה הרוחנית שייעודם להגדיר ולתחוֹם).

ל"התמוטטות הפתאומית" הזאת הייתה סיבה. הבורא רצה שעולמנו "המתוקן" ייבנה על הריסות התוהו כדי שנצלול אל מתחת לפני השטח שלו כדי לדלות ממנו את "ניצוצות הקדושה", שהם מה שנשאר מהעולם הקמאי ההוא, ובשביל שניגע בפוטנציאל הגלום בהם ובסופו של דבר נשלב את שתי המציאויות ונקלוט את האור העצום של התוהו בכלי התיקון הרחבים.

המקובלים רואים בעשיו וביעקב התגשמות של התאומים הקוסמיים תוהו ותיקון.

עשיו הוא האנרגייה הראשונית והפראית של התוהו. הוא כוח הרסני, משום שחסרות לו המשמעת והשליטה שהיו מנתבות את האנרגייה הזאת לדרך בונה. אבל הוא גם כוח רב-עוצמה מאוד – הרבה יותר מן האנרגיות התחומות והמאופקות המניעות את עולמו המסודר והמתוקן של יעקב. כפי שאמרנו, האתגר הוא לחבר את התאומים הקוסמיים יחדיו בדרך שתעשה שימוש באיכויות הטובות ביותר של שני העולמות: להשיא את האנרגייה הכבירה של תוהו עם המיקוד והשליטה העצמית של תיקון.

המאבק להשיג את השילוב הזה הוא סיפור חייהם של התאומים מן התנ"ך וגם – תמצית ההיסטוריה האנושית בכללה. עשיו ויעקב יוצאים מאותו רחם (והמאבק ביניהם התחיל עוד בהיותם בתוכו), וחייהם מסומנים במאמץ לשוב וללכד אותם.

אך הקונפליקט עמוק ועצום מכדי שיוכל להיפתר במהלך חיים אחד – אפילו מהלך חיים עשיר, טרגי ועטור-תהילה כפי שהיו 147 שנותיו של יעקב. כוחות התוהו רחבים מדי, תאבי-חיים מכדי שייכנעו למשטר הקפדני של התיקון; וכלי התיקון ממוקדים ומוּבְנים מכדי שיוכלו לחבוק את יצריו של תוהו.

בדרך נעשים כמה ניסיונות רציניים מאוד. יצחק משתדל ליצור שותפות בין שני בניו על ידי שהוא מוריש ליעקב את מורשתו הרוחנית של אברהם ומעניק לעשיו את ברכות האדמה החומריות. אולם כאן רבקה נכנסת לתמונה. עשיו הוא עדיין גולמי מדי, חסר צורה מדי, מכדי שניתן יהיה לסמוך עליו ולתת לו את התפקיד הזה. אם יוענקו לו ברכות "מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ" (בראשית, כז, כח) אזי יתרחש פיצוץ נוסף.

אילו הרשו לעשיו לשאת לאישה את לאה, בת הזוג שנועדה לו, כפי שיעקב נישא לרחל, אזי האחים (שכעת הם גם גיסים) היו מתחלקים ביניהם בכינון עם ישראל. אולם לאה בכתה בכי תמרורים לנוכח הסיכוי הזה, ולבסוף קיבל יעקב את שתי הנשים (וגם את שתי הברכות) ואת כל שנים-עשר השבטים.

עם שובו של יעקב מחרן נראה היה כאילו הוא מוכן לעשות את הצעד הגדול: הוא שולח לעשיו מלאכים ומתנות ויוזם איחוד-מחדש. אולם בלילה שלפני המפגש הגורלי יעקב פוגש ברוחו של עשיו, ובמקום להתחבק עמו הוא נאבק עם המלאך כל הלילה. ושוב יעקב יוצא מנצח, והוא מחלץ ממלאכו של עשיו את הוויתור הבא: שהברכות – כל הברכות – וכן השם "ישראל" יהיו מעתה באופן חוקי ובלעדי של האח הצעיר בלבד.

בבוקר שאחרי כן האחים נפגשים בגופם, אולם המפגש המיוחל הזה מסתיים בקול ענות חלושה: שניהם יודעים שהמפגש האמיתי כבר התרחש, ושהוא הסתכם בעוד קרב וניצחון ולא באיחוד והרמוניה. יעקב נועל את בתו דינה בארון כדי למנוע את נישואיה לעשיו, ומתוך כך הוא מונע את האפשרות שהבת תיטול על עצמה את המשימה שאמה סירבה ליטול (ותוצאת הדבר, לפי חכמינו, היא שיעקב מאבד אותה לא לאחיו התאום אלא לנסיך כנעני). יעקב ועשיו מתחבקים ומתנשקים, אולם באופן שטחי בלבד. עשיו מזמין את יעקב בלב ולב לחיים משותפים, אך יעקב מתמהמה מלהיענות. האחים נפגשים שוב רק בהלווייתו של אביהם, ולאחר מכן – בשעת מותם, כשראשו (אך ראשו בלבד) של עשיו מוצא את מנוחתו בחיק יצחק במערת המכפלה, ובו ביום יעקב נקבר באותו מקום עצמו.

כך שהניסיון לאחד בין התוהו לתיקון נמשך גם אחרי מותם, אצל עמי ישראל ואדום. שמונת "הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית, לו, לא) היו כוחות התוהו הנוחים להידלק, ואילו בני ישראל ממשיכים לסיני, שם הם מקבלים את תרי"ג המצוות, המשמשות ככלים לתיקון העולם, לתיקונו של העולם ולהפיכתו לתרבותי. הקונפליקט נמשך במאבקים הניטשים בין יהודה לרומא, בין הרוח לחומר, בין החוק ליצר, והפתרון יבוא רק כשמאבקי האנושות יגיעו לתכליתם ביום שבו "עָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו" (עובדיה א, כא).

לקוח מאתר:http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/598135

אבי , ידוע לי שהדברים נלקחו כפי שציינת מאחד האתרים.
אם לא הייתי קורא את הדברים לא היה אכפת לי,
אך מאחר וקראתי, איני יכול שלא למחות על האיוולת

לא רק שהדברים רדודים עד להפליא, שבכך אין אולי רע,
אלא התאמה לרמה,
אבל הדברים לא מדוייקים ואפילו מסוכנים בעליל על פי חכמת הקבלה,
גם לדעת חב''ד, המסתמכים על כתבי הרח''ו.

למשל:
העולם ההוא היה עולם בו היו "אורות מרובים וכלים מועטים". כתוצאה מכך נשברו הכלים והאור ברח. אז ברא אלוקים את העולם "שלנו" – עולם התיקון, העשוי מ"כלים מרובים ואורות מועטים", המאפשר לעולם זה לתפקד ולהמשיך להתקיים.

העולם שלנו הוא עולם השקר ולא עולם התיקון .
הסדר הנכון הוא.
עולם א"ס.
עולם הצמצום,
עולם העגולים,
עולם אדם קדמון
עולם הנקודים- בו התרחשה השבירה
עולם אצילות- שהוא עולם התיקון
עולם הבריאה
עולם היצירה
עולם העשיה
ובתחתית עולם העשייה נמצא העולם הזה.

הטעות היא לא מקרית, היא מציינת שהעולם הזה הוא עולם האמת,
וזה מוביל ישירות לעבודת אלילים מהסוג הנמוך ביותר.
גם אם זו לא כוונת הכותב שם, אלו יסודות בלימוד תורתנו הקדושה שאין לסור מהם.
גם כנגד דברים הרבה יותר גבוהים יצאה היהדות, כמו שפינוזה שגרס שהאלוקות היא סך הנשמות,
או החלקים הרוחניים המצויים בכל בני האדם,
אפילו למופשטות כזו לא הסכימו,
דוגמה זו אינה תואמת לכתוב, אך היא מציינת את הצורך בדיוק המירבי ביסודות.

ישנם עוד לא מעט טעויות בסיסיות במאמר אך זו הבולטת ביותר.

בברכת שלום

קטונתי....