פרשת בלק-קללת בלעם שהפכה לברכה..

בס"ד
פרשתנו פרשת בלק [במדבר כב-כה], מציינת אירע מכונן- הפעם הראשונה במקרא בו מלך מואב,בלק בן ציפור, מבקש להלחם בעם ישראל ללא חרב וללא חנית. מבקש לקלל, (באמצעות בלעם בן בעור) שימוש בכוח הדיבור, את עם ישראל: "לכה -נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני.." -במדבר כה,ו].

לכן שאלתנו הראשונה, מהיכן בא לבלק רעיון שניתן להלחם בישראל, באמצעות קללות? והרי כולנו יודעים שהקללות הפכו לברכות, מדוע?

בהמשך הפרשה, כד פסוק א, נאמר:"וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את עם ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו"

מפרש תרגום יונתן בן עוזיאל:" בלעם הפנה פניו לכיוון המדבר, על מנת להזכיר לקב"ה את חטא העגל.

ומכאן עולה שאלה קשה, הרי בני ישראל,עשו תשובה, ומה יש לבלעם להזכיר חטא זה?

תירוץ נפלא בשם הבאר חיים: יסוד התשובה לשתי הקושיות הוא היחס שבין דיבור, מחשבה ומעשה.

"וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי"- לפי הפשט – ראה מה עשו בני ישראל היוצאים ממצרים לעם האמורי;
לפי הדרש: ראה מה עשה ''ישראל'', ישראל הראשון, הוא יעקב אבינו, ל''אמורי'' – האמורי הראשון, שהוא עשו ( יעקב הרי אומר: "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי ורש"י מפרש [בראשית מח , א':
מיד עשו שעשה מעשה אמורי]
ראה בלק,שאף על פי שעשו נולד בפועל הבכור, היה בכוח הדיבור שבינו ובין יעקב, בכוח ה"הסכם" שביניהם, לגבור על הטבע, ולקבוע עובדות חדשות: הטבע קבע עובדה, שעשו הוא הבכור; באו יעקב ועשו, ובדיבור ביניהם קבעו שיעקב הוא הבכור, וכך נשאר מאז ואילך.
אם כן, אמר בלק, יכול הדיבור לגבור על עובדה, יכול הדיבור לגבור על הטבע – עם אלו, בני ישראל, צריך להלחם בדיבור: הם העובדה, והקללה היא הדיבור שצריך לגבור עליהם;
לגבי הזכרת חטא העגל, אמנם בני ישראל עשו תשובה על חטא העגל, אבל תשובה מלאה ומוחלטת יכולה להיות רק באותן נסיבות [רמב"ם הל' תשובה]: תשובה מלאה ומוחלטת, סבר בלעם, צריכה להיות במצב שבו בני ישראל יהיו במדבר, משה יעזוב אותם, הם ירצו אלוהים והוא יתמהמה, ועל אף זאת, הם לא יחטאו שוב בעגל; כלומר – בלעם סבר שצריך תשובה מסוג "מעשה": שיהיו באותן נסיבות, וימנעו מלחטוא; הוא סבר שתשובה במחשבה בלבד, שחשבו בלבם שרע היה המעשה שלהם, והבטיחו לעצמם שלא יעשו זאת שנית, אינה תשובה מספקת.
לפי זה, עולה שבלק ובלעם סברו שדיבור גובר על מעשה, ומעשה גובר על מחשבה;
אבל הירארכיה זו תופסת רק אצל גויים: אצל גויים מחשבה לחוד, ומעשה לחוד. אצל בני ישראל, מחשבה טובה הקב"ה מחשיבה כמעשה [התוספתא במס' פאה פ"א], ולכן אצל בני ישראל, התשובה שבלב היא תשובה מלאה ומוחלטת, ולכן גם כאשר בלעם מזכיר לפני ה' את חטא העגל, הדבר שיוצא מפיו אינו קללה, אלא ברכה.
שאו ברכה,
שבת שלום!
אודי כהן
חבר "תנועת תורה אחרי צבא" ובית המדרש בחולון.
מייל לתגובות ובקשות: udi6519@gmail.com