היופי שבאמנות לא משוחררת

קיימת תפיסה רווחת שלפיה יצירתיות של אדם, במיוחד יצירתיות בתחום האמנותי, משגשגת רק בתנאים של חופש בלתי מוגבל. לפי קו מחשבה זה, מגבלות ועיכובים מכל סוג שהוא הם דבר מוקצה מחמת מיאוס באמנות.

מאמציו של האדם לאורך ההיסטוריה להפיק יופי ומשמעות בעזרת החומרים שנותנים לנו החיים מגלים כי ההפך הגמור הוא הנכון; וכי דווקא נסיבות "מעיקות" נותנות דחף ליצירות העמוקות והחדשניות ביותר של האנושות, בעוד תנאים של חופש בלתי מוגבל מניבים יצירות פחותות בערכן ושטחיות יותר בטיבן.

אכן, לפעול במסגרת כבלים הוא דבר הטבוע הן במהותו של תהליך יצירת האמנות והן בתוצר האמנותי עצמו. האתגר לתמצת נוף או דמות אנושית למשטח דו-ממדי בעל גודל מוגבל הוא הדבר המוליד ציורים מדהימים. הצורך להביא מחשבה או רגש במספר מוגבל של מלים המסודרות בהתאם לחוקים נוקשים של מקצב וחריזה, הוא הדבר הנותן לשיר את גדולתו. ניתן לומר, כי מהות האמנות ותמציתה זורמות מן המתח שבין הרוח השואפת-למרחבים של האמן לבין מגבלות המדיום והנסיבות שבהן מביע האמן את עצמו.

גלות
"מפני חטאינו גלינו מארצנו...." אנו אומרים בתפילת "מוסף" הנאמרת בחגים: "...ונתרחקנו מעל אדמתנו ואין אנו יכולין לעלות להראות ולהשתחוות לפניך בבית בחירתך בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו...".

תרי"ג מצוות התורה הן גשר בין הסופי לאינסופי, האמצעי שבזכותו האדם בן התמותה מתקשר עם בוראו ויוצרו. אולם כיום, אנו מסוגלים לקיים את המצוות באופן חלקי ומוגבל בלבד. ישנן מאות מצוות שניתן לקיימן אך ורק כאשר בית המקדש עומד בירושלים וכל עם ישראל שוכן על אדמת ארץ הקדוש. אכן, התורה אוסרת על קיום המצוות הללו בנסיבותינו הנוכחיות.

לפיכך, מצבנו הנוכחי של גלות הוא הרבה יותר מסתם ריחוק פיזי. עוד בטרם גורשנו מארצנו ובית ה' נלקח מאתנו, כל היהודים נהגו לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה, בחגים פסח, שבועות וסוכות, לבית המקדש, "כדי לראות ולהיראות לפני ה'" במקום שבו הוא בחר לעשות עצמו נגיש לנו ישירות וללא מגבלות. שם יכולנו לקיים את המצוות הקשורות בשירות בבית המקדש, לממש ולחוות את אותם היבטים של יחסינו עם הבורא הגלומים במצוות הללו. אבל מאז חורבן בית המקדש והגלות מארץ ישראל, ערוצי קשר אלו עם ה' נסגרו בפנינו.

אין פירוש הדבר כי המצוות הללו בוטלו או "פג תוקפן". הרמב"ם מציין כי עיקרון יסודי של הדת היהודית הוא ש"התורה הזאת אין חוקיה ומשפטיה משתנים לעולם, ולעולמי עולמים". המצוות נשארות בתוקף, אלא שאנו מנועים מלקיים אותן עקב נסיבות הגלות שבהן אנו שרויים. אכן, כאן טמון התסכול העמוק של גלותנו: העובדה שערוצי הקשר הללו עם ה' קיימים, אך מגבלות הגלות מונעות בעדנו מלממשם ולהשתמש בהם.

השירה שבתפילה
התלמוד (פסחים, פו) מציין כלל נימוסין מעניין הקשור ביחסי אורח ומארח: "עליך לקיים כל מה שבעל הבית אומר לך, חוץ מאמירת "צא מביתי"".

תורת החסידות מיישמת כלל זה לגבי יחסינו עם ה': כ"אורחים" בעולמו של הקב"ה, עלינו לציית לכל הנחיותיו – מלבד כאשר הוא אומר לנו "צאו מכאן". כשהוא מגרשנו מנוכחותו, אל לנו לציית לו, אלא להתאמץ עוד יותר להתקרב אליו.

לכן, אפילו כשאנו מצייתים לצוויו, איננו משלימים עם תופעת הגלות. כשה' מצוונו "עשו כך" או "אל תעשו כך" אנו מצייתים, אך אנו מסרבים לקבל את הגלות לכשעצמה, מסרבים לקבל את סגירת הערוצים בקשר שלנו עם אלוקים.

מתוך מאבק בלתי פוסק זה, מתוך המתח הבלתי מרפה הזה שבין כך שאנו מקבלים את סייגי הגלות לבין שאיפתנו להשתחרר מהם – מתוך מאבק זה צומחים הישגינו ה"יצירתיים" הגדולים ביותר במסגרת הקשר שלנו עם ה'.

כיוון שאנו מנועים מלקיים מצוות רבות בצורתן הפיזית הממשית, אנו מכוונים את האנרגיה ואת היצירתיות שלנו למהותן הרוחנית, הנשארת בלתי מושפעת מנסיבות הגלות. לדוגמא, המשמעות העמוקה יותר של הקורבנות שהועלו על מזבח בית המקדש היא שהאדם יעדן את "הנשמה החייתית" שבתוכו ויזכך את דחפיו ואת יצריו, שמטבע הדברים ממוקדים בעצמו. כיום אנו משיגים זאת באמצעות תפילה: שלוש פעמים ביום אנו מהרהרים בהודו של הא-ל, שואבים ממנו השראה ומכוונים מחדש את עצמיותנו הטבעית כך שתשאף למטרות גבוהות ונשגבות יותר מסיפוק האינסטינקטים החייתיים גרידא. במלותיו של הנביא הושע: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. אמרו אליו כל תשא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג).

יתר על כן, איננו מסתפקים בגירסאות "רוחניות" בלבד של המצוות הללו. היכן שרק אפשר, אנו מלווים אותן במעשים פיזיים שמנציחים ומעוררים את האופן האופטימלי שבו המצווה קוימה במקור. כך, בחג הסוכות אנו מקיימים מדי ערב חגיגות בסוכה לזכר שמחת בית השואבה שנערך בבית המקדש. אנו "מבצעים את הפעולות" של שירה, ריקודים ונגינה בכלי נגינה, אף שליבת ומהות האירוע עצמו – שאיבת מים מן המעין לצורך יציקתם על המזבח – נעדרים מן החגיגות שלנו. עם זאת, בו-זמנית אנו גם מקפידים מאוד לוודא שפעולותינו בשום אופן לא מהוות קיום-למעשה של המצווה, תוך הפרת החוקים האוסרים על קיומה בגלות.

השלכת המעטפה
מדי יום ביומו אנו מתפללים ומחכים ליום שבו חיינו ישתחררו מכבלי הגלות. אולם יש משהו מאוד מיוחד במאבקינו כיום ובפוטנציאל הייחודי ובהישגים שכבלים אלה מפיקים מנשמותינו.

להרחיב את גבולות הגלות תוך הקפדה שלא לעבור עליהם; לקבל את רצון הא-ל ולציית לו, תוך הערכת העובדה שרצון הא-ל הוא שנחלוק על רצונו כשהוא מכתיב לנו שנימנע מכל שביל קיים ליצירת קשר וחיבור עמו – גישה זו הניבה הישגים עמוקים וחדשניים ביותר באמנות הרוחנית של החיים
לקוח מאתר-http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/859619