פרשת משפטים

"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך. את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים" (ויקרא כה, לה-לח).

"מכאן אמרו, כל המקבל עליו עול ריבית מקבל עול שמים וכל הפורק ממנו עול ריבית פורק ממנו עול שמים". (ספרא, שם).

התורה אוסרת במפורש על לקיחת ריבית או תשלום ריבית על הלוואה שניתנה מיהודי אחד ליהודי אחר. אולם, ישנה פרוצדורה הנקראת היתר עסקה, שבה מותר להפיק רווח מכספים הניתנים לזולת. בהסכם "היתר עסקה", מותנה שכסף שאינו הלוואה אלא השקעה ביוזמה עסקית משותפת, עם רווחים שיחולקו בין בעלי ההון לבין זה שניתנה לו הזכות להשתמש בהון ולסחור בו.

מדוע אסור לקחת ריבית על הלוואה, אך מותרת חלוקת רווחים על השקעה?

ההבדל ההלכתי הוא שבמקרה של הלוואה, הכסף אינו עוד רכוש המלווה. מן הרגע שהלווה מקבל אותו, הכסף שייך לו מכל בחינה (אלא שבקבלו את ההלוואה, הוא מקבל עליו את ההתחייבות לשלם את אותו הסכום למלווה בתאריך כלשהו בעתיד). לכן, אם המלווה היה לוקח עמלה או רווחים בתמורה לתועלת שהלווה מפיק מן הכסף, הוא היה מקבל תמורה על העובדה שהכסף היה פעם שלו, ולא על תרומה שהוא תורם כעת. את זאת אוסרת התורה. מצד שני, במקרה של היתר עסקה, הכסף נשאר רכושו של המשקיע (בשותפות עם האדם שמקבל את הכסף בנאמנות), והרווח שהוא מקבל אינו בבחינת "רווח חופשי", אלא זהו רווח שהכסף שלו מניב עכשיו. (זהו גם ההבדל שבין מתן הלוואה תמורת ריבית, שהוא דבר אסור, לבין השכרת בית או חפץ אחר לאדם אחר בתמורה לתשלום, שהוא דבר מותר. כסף מולווה הופך לרכוש הלווה, ואילו חפץ מושכר נשאר רכוש בעליו.)

גוף ונשמה
ספר הזוהר טוען כי לתורה יש גוף וגם נשמה. ה"גוף" של התורה הוא הממד הפיזי שלה, הדיווח הניתן בה אודות ההיסטוריה הפיזית של היקום והנחיותיה ביחס לחייו הפיזיים של האדם. בגוף זה חיה נשמה – ממד רוחני שבו כל חוק וכל אירוע, וכל פרט שלהם, יש לו משמעות מטאפיזית.

הגוף והנשמה משלימים ומגשימים זה את זה. הגוף הוא כלי לנשמה, המרחיב את יריעתה של הנשמה ומאפשר לה להגיע לאזורים שלא הייתה יכולה לגעת בהם לבדה. גוף התורה הוא הזרוע המבצעת של הנשמה, בכך שהוא מממש את התפיסות ההיוליות והופכן לאמיתות מוחשיות בעולם מוחשי. מצד שני, גוף בלי נשמה הוא חשוך וקר. תכופות, חוק או אירוע בתורה עשוי להיראות כיבש, פרוזאי או טריוויאלי, עד שרואים אותו באורה המבהיר של חשיבותו הרוחנית.

אותו הדבר גם באשר לחוקי הנשך והריבית ולעניין היתר עסקה. אם בוחנים אותם אך ורק לאור יישומם במישור הכספי, הם עשויים להיראות מאוד טכניים או אפילו פדנטיים. היתר עסקה נשמע כמו איזה תחבולה מתוחכמת לעקיפת איסור ההלוואה בריבית. האם באמת קיים הבדל כל כך גדול בין שתי הדרכים הללו לקבל תמורה על מתן הונך לשימוש על ידי אדם אחר? – הבדל שווה ערך (כגרסת ספרא המצוטטת לעיל) להבדל שבין קבלת ריבונותו של ה' – או כפירה בכך, חלילה? לשם כך עלינו לבחון את נשמת החוק הזה, את הרעיון שמאחורי התגלמותו החומרית.

לפני ואחרי
חז"ל מספרים לנו כי ה' בעצמו מקיים את כל שהוא מצווה עלינו לעשות. בחינה מדוקדקת יותר של דבריהם מגלה שקיימים למעשה שני היבטים לקיום המצוות על-ידי ה'.

ככתוב בתהלים קמז, יט: "מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל". על כך אומר המדרש: מלך בשר ודם מצווה אחרים לעשות אך הוא עצמו אינו עושה, אך הקדוש ברוך הוא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות. במלים אחרות, המצוות מקורן במעשים אלוקיים (חוקיו, מצוותיו). ואז, כתוצאה מן העובדה שזהו "מה שהוא עצמו עושה", הוא אומר לישראל לעשות ולקיים אותן.

מצד שני, מקורות אחרים טוענים את ההפך, כלומר, כי העובדה שאנו מקיימים את המצוות, היא זו שגורמת לה' לעשות כמותנו "הקדוש ברוך הוא יושב ושונה כנגדו" לפיכך, יש שתי רמות לקיום המצוות על-ידי ה': הרמה שבה קיום המצוות על-ידו בא לפני קיום המצוות על-ידנו ומאפשר לנו לקיימן, והרמה השנייה, שבה ה' מגיב למעשים הללו לאחר שאנו עושים אותם.

מצווה היא התגלמות הרצון האלוקי. עשיית מצווה יוצרת חיבור בין אדם לה', בין האדם המבצע אותה לבין ההוגה הרוחני שהגה אותה. זו הסיבה שבגללה ה' צריך קודם כל "לעשות" מצווה בטרם יוכל הנברא לעשותה. יצירת חיבור זה, ברור שהיא מעבר ליכולתו של האדם הסופי והכבול לחומריות. העובדה שה' יוצר חיבור מסוים, היא המעניקה לנו את הכוח לעשות כמותו.

אך מדוע מקיים ה' את המצוות בעקבותינו? הרי לבטח, הוא – הפרדיגמה של עצמאות ושלמות – אינו סתם "מונע" או "מושפע" ממשהו – אלא אם הוא בוחר להיות מושפע. מדוע אם כן, ה' רצה שהגשמת מצוותיו תעורר בו תגובה דומה?

הקלשון הריק
התשובה לשאלה זו נעוצה ששאלה אחרת, כללית יותר: מדוע ציווה עלינו ה' לעשות מצוות בכלל? הרי וודאי שאין הוא זקוק מאתנו לשום דבר. כפי שאומר אליהוא הבוזי לאיוב, "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה בו. אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח" (איוב לה, ו-ז). אם כך, מדוע ה', שהוא מלא רחמים וחנון כלפי כל ברואיו, לא ברא עולם שיושביו יהיו חופשיים מתביעות וממגבלות כלשהן?

הסיבה לכך היא שחיים חופשיים מעבודה ומאחריות – חיים שאין צורך להרוויח את ברכותיהם בעמל אלא הן ניתנות ללא סיבה וללא מגבלה – הם חיים ריקים מכל שמחה אמיתית שקיימת, השמחה שבהישג. נדיבותו הגדולה ביותר של ה' אלינו היא בכך שהוא "מטיל" עלינו את "עול שמים" ונותן לנו תוכנית לחיים שבאחריותנו למלאם ולקיימם, ובכך שהוא עושה את רווחתנו החומרית והרוחנית תלויה בעשותנו כך.

אבל ה' עשה יותר מסתם להעביר לנו רשימה של "לעשות" ו"לא לעשות". שכן, אין די בעבודה בלבד. אם לעבודה אין תפקיד ותועלת, הרי העובד לא יפיק ממנה כל סיפוק, אפילו אם יקבל עליה תמורה הולמת. הישג לשם הישג בלבד הוא חלול ובלתי מספק – צריך שנהיה משיגים הישג שיש לו משמעות אובייקטיבית.

הרבי מליובאוויטש הקודם, רבי יוסף יצחק שניארסאהן זצ"ל, המחיש נקודה זו בעזרת המשל הבא: אציל אחד סייר באחוזתו והגיע לאיכר המעמיס תבן בקלשונו. האציל הוקסם מתנועותיהן הזורמות של זרועות האיכר ומן התנופה החיננית של הקלשון בחולפו באוויר. הוא כה נהנה מן המראה הזה, שהוא עשה עסקה עם האיכר: עבור עשרה רובלים ביום, האיכר ידגים בפניו את הטכניקה של העמסת התבן על ידי קלשון, וזאת בסלון ביתו של האציל.

ביום הבא הגיע האיכר לארמון, ואך בקושי הצליח להסתיר את עליצותו נוכח "קו העבודה החדש שלו". לאחר שהניף את קלשונו הריק במשך שעה תמימה, הוא אסף את עשרת הרובלים שלו – הרבה יותר ממשכורתו הרגילה עבור שבוע שלם של עבודה קשה. אך ביום הבא, התלהבותו פחתה קמעה. מקץ כמה ימים הוא הודיע לאציל שברצונו לעזוב את עבודתו החדשה.

אמר לו האציל: "אני לא מבין. מדוע אתה מעדיף לעבוד קשה בחוץ, בקור החורף ובחום הקיץ, כשתוכל לבצע משימה כה קלה בביתי הנוח ולהרוויח הרבה יותר משכרך הרגיל"?

"אבל, אדוני", אמר לו האיכר, "אני לא רואה את העבודה".

אם כן, כדי להעניק משמעות והגשמה לחיינו, ה' גורם לכך שכל פעולה שלנו תהיה לה משמעות אובייקטיבית – שפעולותינו ישפיעו עליו. אכן, זוהי ההשפעה האובייקטיבית המשמעותית היחידה שתיתכן, שכן ה' הוא המציאות האובייקטיבית היחידה – כל מטרה אחרת היא, לפי הגדרתה, מעושה ומלאכותית.

וכדי להרחיב את המשמעות הזו לכל היבט ולכל פרט של מעשינו, הוא גורם לכך שמעשינו ישפיעו עליו בדרך שמשקפת את טבעם הארצי המסוים ואת תפקידם הייחודי. הוא גורם לכך שכאשר נניח תפילין, מצווה שתפקידה הוא להדגיש את כך שחשיבתנו מנחה את רגשותינו, הדבר גורם גם לו להניח תפילין, כלומר, הדבר מביא למעורבות ה"חשיבה" האלוקית בתכונות ה"רגשיות" האלוקיות. הוא הדבר באשר לכל 613 המצוות. לכל מצווה יש השפעה מתאימה על המציאות הרוחנית.

החיים הם לכן לא ארוחת צהרים בחינם שיש בה כדי להשפיל אותנו, ואף לא קלשון ריק המעמיס תבן דמיוני, אלא "עבודה" אמיתית – עבודה שבזכותה אנו מרוויחים את הברכות שהיא יוצרת ומביאה לנו, ושיש לה השפעה אמיתית ומשמעות ממשית.

כספו של ה'
אם כן, האיסור כנגד נשך והלוואה בריבית הנו התגלמות עצם התפיסה של "עול שמים" – של ה' המעניק עבודה אמיתית והישגים אמיתיים לחיינו.

אם קיום המצוות על-ידי ה' היה בא לפני קיום המצוות שלנו, אך לא היה תוצאה שלו, אזי יחסינו עם ה' היו כשל לווה בריבית. ה' עושה את המצווה, מעניק לנו את היכולת לעשות כמותו, אך כאן מסתיימת מעורבותו. ה"הון" כעת מצוי כולו בשטח שלנו, מאמצינו למען ה' מנותקים מכל דבר שהוא באמת שלו – אנו רק "משלמים" בתמורה למה שהוא נתן לנו, כמו לווה המשלם למלווה על העובדה שהוא נתן לו הלוואה.

אבל החוזה שבינינו לבין ה' אינו חוזר של מלווה בריבית, אלא של משקיע במסגרת היתר עסקה. הוא נותן לנו את ההון, ומתעקש לקבל תשלום בתמורה, אך הוא מדגיש כי זוהי שותפות, מעורבות מתמשכת. הוא שומר על חלקו בהון לכל אורך התקופה שבה אנו משתמשים בו, שכן אנו מושפעים, כרגיל, מן המעלות והמורדות של שוק חיינו.

ה' רוצה שנחקה את מערכת היחסים שבינו לבינינו ביחסינו עם זולתנו – שטבע ה"רווח" שאותו הוא מבקש מן הבריאה שלו יכתיב את האופן שבו אנו מרוויחים ממה שאנו נותנים לאדם הזקוק למשאבים שברשותנו. אדם המתעלם מאיסור ההלוואה בריבית דוחה את השותפות האלוקית בחייו, שותפות שהופכת כל מאמץ שלנו להישג אמיתי ומספק

היי! חסר שני שליש של החומר
בכל מקרה תודה רבה