3cf

חשאיות, חוסר שקיפות, הפסדי עתק של עשרות מיליארדים, הימורים בבורסה ושיתוק ביכולת לטפל בבועת הנדל”ן – אלה רק חלק מהמחירים שאנחנו משלמים על קנית המט”ח של בנק ישראל


על מנת להחליש את השקל המתחזק שפוגע בסקטור היצוא, החל בנק ישראל לרכוש מיליארדי דולרים החל משנת 2008 . על פי מחקר של חטיבת המחקר של בנק ישראל הרכישות האלה היו יעילות ומילאו את מטרת בנק ישראל בדרך למתן את התחזקותו של השקל. למרות ההצלחה שמציין בנק ישראל, יש כמה נושאים מטרידים בהליך הזה של רכישות הדולרים. הנה עשרה מהם.


1. בנק ישראל רכש סכום דמיוני של למעלה מ100 מיליארדי דולרים
כך למשל במהלך חודש אחד, פברואר 2016, הגדיל בנק ישראל את יתרות המט”ח שלו בשווי של למעלה מ- 4 מיליארד דולר. זה מצטרף לגידול משמעותי של היתרות מאז שנת 2008, שזינקו בלמעלה מ-70 מיליארד דולרים.


2. אחת ההחלטות הכי דרמטיות בכלכלה הישראלית מתבצעת במחשכים
הועדה המוניטרית בבנק ישראל מחליטה על מדיניות רכישות המט”ח במהלך ישיבות שהיא עורכת בנושא. הוועדה המוניטרית מורכבת משלושה עובדי בנק ישראל, כולל הנגידה, ושלושה נציגי ציבור, שמעולם לא נבחרו על ידי הציבור. לאנשי בנק ישראל בועדה מובטח רוב אלקטורלי תמידי, שכן לנגידה יש קול כפול בהצבעות. הישיבות על רכישות המט”ח נערכות ללא פרוטוקולים שמפורסמים לציבור. הבנק מנצל בנוסף סעיף בחוק שמאפשר לו למנוע גם את פרסום סיכומי דיוני הועדה. למעשה אחת ההחלטות הכי דרמטיות בכלכלה הישראלית היום מתבצעת בחדרי חדרים, כך שאין לציבור יכולת לדעת מה קורה בתוכם. לציבור אין גם מידע מי היו המתנגדים בתוך הועדה ואין גם את פרסום נימוקי המתנגדים אם היו כאלה. בנק ישראל טוען שזה נעשה על מנת לא לפגוע בתוצאות מדיניות הבנק.


3. בנק ישראל מנהל דיונים חשאיים מול שר האוצר על מדיניות ניהול המטח
על פי חוק, את ההחלטה על מדיניות ניהול יתרות המטח מקבלת הועדה המוניטרית רק לאחר הליך התייעצות עם שר האוצר. אם לא שמעתם מעולם על התיעצויות כאלה – אז אתם ממש לא לבד. הפגישות מתנהלות ללא פרוטוקולים וללא דיווח כלשהוא לציבור. מבקר המדינה זיהה כבר ב2012 את הבעייתיות בחוסר השקיפות בהליך. כך כתב אז: “בלשכת הנגיד ובלשכת שר האוצר אין תיעוד של תוכן פגישות העבודה והתיאומים שהתקיימו ביניהם ועסקו בין היתר ביתרות המט”ח”. בבנק ישראל טוענים מנגד שכל הלקחים מדוח מבקר המדינה יושמו כנדרש. לא ברור איך זה בא לידי ביטוי במקרה זה.

מטח-1.jpg




4. ההדפסה הגדולה בהיסטוריה של בנק ישראל
למעשה תהליך רכישת המט”ח כולל בתוכו הדפסת כספים בסדר גודל שלא ידענו. כך לדוגמא אם בנק ישראל מחליט לרכוש 100 מליון דולר ביום מסוים, הוא מדפיס כ360 מיליון שקלים (לפי שער של 3.6 שקלים לדולר). את הכסף הוא מעביר לבנק מסחרי לצורך ביצוע העסקה. הבנק המסחרי מאתר לקוחות המעוניינים למכור דולרים ואז מתבצעת העסקה. הגופים שמוכרים את הדולרים מקבלים תמורתם שקלים. על-פי-רוב, הגופים המוכרים דולרים הם גופים זרים שלא מתוך הכלכלה המקומית (בנקי השקעות, קרנות גידור, השקעות וכו’). הדולרים מועברים לבנק ישראל, השקלים עוברים לגופים הזרים ולשאר הגורמים המוכרים, הבנק מקבל את העמלה שלו. עסקה סגורה. סך הכל בנק ישראל הדפיס בדרך זו למעלה מ-250 מיליארד שקל מאז סוף העשור הקודם.


5. בנק ישראל נמצא בחובות של קרוב ל300 מיליארד ש”ח בעקבות רכישות מט”ח
השקלים שבנק ישראל הדפיס נכנסים למחזור הכלכלי של מדינת ישראל. מכיוון שמדובר בסכומי כסף גדולים מאד, שהימצאותם בשוק עלולה להוביל לאינפלציה חריפה, יש צורך “לספוג” אותם מן השוק. לכן בנק ישראל יוצר מכשיר ספיגה, קוראים לו מק”מ (מלווה קצר מועד). דרך מכשיר זה הציבור מלווה לבנק ישראל שקלים ומקבל בתמורה ריבית. במקביל בנק ישראל מאפשר לבנקים מסחריים להפקיד אצלו את השקלים שברשותם. על המק”מים והפקדונות משלם בנק ישראל למשקיעים ולבנקים (בהתאמה) ריבית. זהו המחיר הראשוני של רכישת הדולרים. בסוף 2016 עמדו חובות בנק ישראל במסגרת המק”מים שהנפיק על 291 מליארד ש”ח – 49% מתוכם לבנקים, 40% לקרנות הפנסיה, הגמל וקרנות נאמנות ו-4.9% לציבור.


6. בנק ישראל מהמר עם חלק מכספי המט”ח בבורסות זרות
כדי לממן תשלומי ריבית על המק”מים, נאלץ בנק ישראל להפוך להיות קרן הגידור הגדולה בישראל ושחקן מרכזי בבורסות העולם. הוא מקצה עד 15% מסך כל הררי המט”ח שלו למסחר במניות ומכשירים פיננסיים מסוכנים. עם הריבית שהוא מקבל מההשקעה שלו במט”ח הוא מממן את החזר הריבית שהוא חייב לשלם למחזיקי המק”מים. למרות זאת עדיין צבר הבנק הפסד של כ-57 מיליארד ש”ח, בעיקר כתוצאה משינויים בשערי המטבעות בין השקל והדולר/יורו. מה יקרה אגב אם הבורסות יפלו והבנק יפסיד את ההשקעות שלו במניות? בנק ישראל טוען כי בשל מדיניות השקעה שמרנית, אפילו אם יקרה שוב תרחיש כמו זה של המשבר הפיננסי העולמי ב-2008-2009, ההפסד על היתרות יהיה נמוך מ-4%.

nbh-1.jpg


7. יתרות המטח הן לא בדיוק יתרות אלא כלי להחזרת חובות
מאחר שהררי הדולרים של בנק ישראל משמשים להחזר הריבית שהוא משלם על המקמים, לא נכון יהיה לקרא להם “יתרות”. הדולרים לא נמצאים בכספות בנק ישראל אלא במניות ואגחים שרכש. לכן גם הטענה שהדולרים האלה יוכלו לשמש אותנו בעת אסון או מלחמה – היא טענת סרק כי אז בנק ישראל יצטרך לפדות מיד מניות ואגחים בשווי עשרות מיליארדי דולרים – חלקם אולי בהפסד. בעיה יותר משמעותית היא שישראל תאבד במצב כזה את המשאב העיקרי שמשמש אותה להחזר החובות של בנק ישראל.


8. מחכים למשבר גדול על מנת למכור את הדולרים
כאן עולה השאלה: מתי יוכל בנק ישראל יוכל למחוק את הפסדי העתק אליהם נקלע בעקבות רכישות המט”ח? הבנק טוען שהתרחיש הסביר יותר, הוא שאם וכאשר יתרחש משבר כלשהו שיחייב שימוש ביתרות, הוא יתרחש תוך כדי פיחות חד של השקל, ואז בנק ישראל ימכור את היתרות ברווח גדול. פרופ’ ירון זליכה, מי שהיה החשב הכללי, חושב דווקא אחרת. הוא הסביר בעניין זה כי אין כל סיכוי שבנק יממש את הר הדולרים שהוא יושב עליו. ברגע שהוא ינסה לממש חלק ממנו, כל הייצוא של מדינת ישראל יקרוס. לטענת זליכה, דולרים שנרכשו לפני כ-20 שנה, בתקופת כהונתו של הנגיד פרנקל, עדיין מצויים בבנק ישראל “ועוד לא הצלחנו להיפטר מהם”.


9. בנק ישראל משתמש ברכישות המט”ח כדי להגדיל את כמות הכסף במשק
בנק ישראל מודה שחלק מהכסף שהוא מייצר לצורך רכישת המט”ח לא בהכרח נספג או יספג על ידו וזאת על מנת שיוכל להגדיל את כמות הכסף במשק וליצור אינפלציה. מדובר בהרחבה כמותית ברורה שנעשית כאן בידי בנק ישראל.


10. רכישות המט”ח מקשות על בנק ישראל בהתמודדות עם בועת הנדל”ן ויוקר המחיה
בנק ישראל נמצא במלכוד. הוא לא יכול להעלות את הריבית בצורה משמעותית משום שאז יאלץ לשלם ריבית גבוהה יותר על המק”מים שצמודים לריבית בנק ישראל. מצד שני הריבית הנמוכה מעודדת את הציבור לפנות בעל כרחו להשקיע את כספו בנדל”ן והתוצאה היא עלייה של למעלה מ- 100% במחירי הנדל”ן בארץ מאז 2008. השילוב של כסף חדש שנוצר במשק הישראלי כתוצאה מהגדלת יתרות המט”ח בשילוב עם חוסר היכולת של בנק ישראל לקבע ריבית גבוהה, יוצר מלכוד של עליות מחירים שקשה לראות את סופן. אולי הפתרון שמצא בנק ישראל הוא להעלות את הריבית רק על המשכנתאות.
בנק ישראל מצידו טוען שרכישות המט”ח הן אלטרנטיבה טובה בהרבה עבור שוק הדיור מהאופציה השניה של רכישת אגחים או הנהגת ריבית שלילית במשק.

(הכלכלה האמיתית)