קלוד

בשורה טובה לסטודנטים בארה”ב – חלקם יקבלו תספורת בסך כולל של 7.7 מיליארד דולר על החוב שלהם. הבשורה הרעה היא שמדובר בפצצה מתקתקת שמאיימת על כלכלת ארה”ב.

משרד החינוך האמריקאי הודיע אתמול כי ישלח מכתבים לכ-387,000 סטודנטים שסובלים מנכות תמידית. אותם סטודנטים ברי מזל ישמחו לגלות שבאפשרותם למחוק את הלוואה שלקחו מהממשלה לצורך לימודיהם. אם כל נכה שיקבל את המכתב יחליט בסופו של דבר לממש את האופציה הזו, ימחקו בסך הכל יותר מ- 7.7 מיליארד $ של חובות. על פי ההערכות של יו פרסיס, מנהל פרויקט סיוע הלוואות סטודנטים מטעם המרכז המשפטי הלאומי לצרכן, 179 אלף מאותם לווים נכים, הוערכו על ידי המרכז כפושטי רגל וקבוצה של יותר מ -100,000 נמצאת בסיכון להשתמש בכל תקציבי הנכות שלהם לצורך החזר החובות.
המחיקה הזו היא אמנם בשורה משמחת לסטודנטים הנכים, אך טיפה אחת בצרה גדולה לה נכנסה ארה”ב מאז 2008. כיום 70% מהסטודנטים לתואר ראשון בארה״ב סיימו את לימודיהם כשהם נושאים על גבם חובות. חוב ממוצע של סטודנט עמד בשנים האחרונות על33 אלף דולר – נסיקה של עשרות אחוזים ביחס לשנים קודמות וכפול מכמות החובות שהיו לסטודנטים בארה”ב לפני 20 שנה.
הסיבה שצעירים רבים בארה”ב מוכנים לקחת על עצמם את העול הכלכלי הזה היא לא כדי להעשיר את הידע שלהם, אלא כי הם מאמינים שזה ישתלם להם כלכלית. בדיוק כפי שקרה עם הנדל”ן, גם חינוך גבוה נתפס בחברה האמריקאית כהשקעה טובה שערכה אמור להמשיך ולעלות. התוצאה של כל התהליך הזה היא שהצעירים היום בארה”ב עניים בהרבה ביחס להוריהם. הם בניגוד להוריהם משתעבדים לחוב עוד בטרם יצאו בכלל לשוק העבודה. גם אחרי שיצאו לשוק הזה הם מגלים מהר מאד את המציאות הקשה שם “בחוץ”. העבודה שהם כה חלמו עליה במהלך שנות לימודיהם הפכה להיות מצרך נדיר, מה שמאלץ אותם להתחיל לעבוד בעבודות מזדמנות וזאת רק כדי שיוכלו להשיב את החוב לתואר המיותר בדיעבד שעשו.
אוּניברסיטאות בארה”ב, מצידן, כבר מזמן לא משמשות רק כמוסדות להעברת ידע ולמחקר אלא תעשיית כספים מפלצתית ,המשמשת כמנוע צמיחה של הכלכלה האמריקאית על חשבונם של מיליוני סטודנטים עם עתיד אומלל. בכל שנייה גדל החוב של הסטודנטים בארה”ב ב־2,800 דולר והוא עומד כבר על 1.2 טריליון דולר – יותר מהאשראי הצרכני בארה”ב ויותר מכפול מכל החוב היווני. אי אפשר שלא להשוות את הדבר למה שהתרחש בשוק המשכנתאות בסוף העשור הקודם: גם בסיפור הזה יש סוכני מכירות שמניע אותם רק הרווח, לווים שהסיכוי שלהם להחזיר את הכסף הוא כנראה אפסי, ומוצר שהערך שלו נופח מעבר לכל פרופורציה. גם פה יש מעטים שמתעשרים מכל הסיפור ורבים אחרים שיאבדו את כל מה שיש להם.



החובות הפדרליים של הסטודנטים

מסתבר שגם המוסדות האקדמיים – גם אלו שאינם קמו למטרות רווח – נהנים מקשר החוב הזה ואפילו מעודדים אותו. האוניברסיטאות יכולות לגבות הרבה פחות על שכר לימוד- אבל הן פשוט לא רוצות.
גם הכלכלה האמריקאית גוזרת קופון מחובות אלה. הדרך היחידה היום להזרים כספים לכלכלה השוקעת של ארה”ב זה על ידי חוב שנלקח או מאנשים פרטיים ,חברות או הממשלה או כולם ביחד. הציבור הוא זה שסיפק חלק ניכר מהאשראי (הכסף) למשק עד 2008 דרך בועת הנדל”ן. כשבועת הנדל”ן התפוצצה היו אלו הסטודנטים ששימשו כפרה החולבת של הכלכלה האמריקאית. הם יחד עם הממשלה שתרמה את שלה בהגדלת החוב הלאומי , למעשה החליפו את נוטלי המשכנתאות .
כשיש לכל כך הרבה גורמים אינטרס לנפח בועה בכזו מימדים, המהלך של אובמה נראה יותר כמו מהלך של אין ברירה מאשר נסיון לפתור את הבעיה. כזה שמקדים תרופה למכה הרבה יותר מאשר מחילה כנה על חוב לציבור חלש, שגם כך ממילא היה מתקשה בשנים הקרובות להחזיר את חובו.

הכלכלה האמיתית