אורי1972

מה מקור הכספים שהבנקים מלווים? מה קורה להלוואות שאנחנו מחזירים לבנק? מה המקור לכל רווחי הבנקים? לפניכם המדריך המלא.
"יש לעזור לאנשים לחשוב באופן טבעי על כסף. יש להסביר להם מהו הכסף, כיצד עושים כסף, ומה הם התכסיסים האפשריים של השיטה הנוכחית המאפשרים לאומות ולאנשים לשלוט באחרים". 'חיי ועבודתי' – הנרי פורד.

אחת התופעות המוזרות ביותר בעולם המודרני היא חוסר היכולת של האנשים לתאר ולהסביר מה זה כסף. איך הוא נוצר. מה הוא מיצג. ואיך הוא מגיע לסיום דרכו בעולם. התופעה היא תופעה מוזרה מכיוון שהכסף מלווה את חיינו מלידה ועד מוות. כל פעולה בחיינו קשורה במישרין או בעקיפין לכסף. לכן אין זה סביר שכל אזרח ששכלו בראשו לא יבין ולא ידע מה הן התשובות לשאלות הללו.

האמת היא שמדובר באמת בנושא לא פשוט להבנה רק מהסיבה שכל פעולה בדרך היא בלתי סבירה להגיון האנושי. ההבנה האנושית מסרבת להאמין שכך באמת עובדת השיטה ומרגע שמבינים איך העסק עובד באמת אפשר להתחבר לציטוט היותר מפורסם של הנרי פורד שאמר " טוב שהאזרחים אינם מבינים את המערכת הבנקאית והכספית, מכיוון שאם הם היו מבינים, אני מאמין שהייתה פורצת מהפכה לפני עלות השחר"
אז למה התכוון הנרי פורד ואיך באמת עובדת השיטה שיטת ייצור הכסף בעולם המודרני. על כך אנסה לתת תשובות במאמר.

כמה הגדרות יסוד.
לפני שצוללים לאופן פעולת השיטה חייבים להגדיר כמה מושגי יסוד.
כסף - במאמר הזה בכל פעם שתופיע המילה כסף הכוונה היא להילך החוקי. במקרה שלנו השקל החדש על כל צורתיו השונות. מזומן, אשראי, ספרות בחשבון הבנק. כל מה שמיצג את השקל הישראלי ובעל כוח קניה בהתאם. אני כותב את הדברים מכיוון שאם תשאלו כלכלן מה זה כסף הוא יענה שזה הכסף המזומן . לכן נחוץ להגדיר את הכוונה בעניין זה.

המערכת הבנקאית - במאמר אתייחס למערכת הבנקאית כמערכת אחת מכיוון שלהבנתי כל ניסיון להבין את אופן פעולת המערכת בראיה של בנק אחד או חשבון בבנק אחד יוצר בלבול שלא מאפשר את ההבנה. המערכת הבנקאית עובדת בסנכון בין חלקיה . כסף שיוצא מבנק אחד מוצא את דרכו לבנק השכן ולהיפך . לכן חייבים לראות את המערכת כמערכת אחת .

בשביל מה צריכים כסף?
הכסף בעולם המודרני משמש לשלוש מטרות עיקריות.
האחת - אמצעי חליפין לביצוע עיסקאות קניה ומכירה. הרי האלטרנטיבה הידועה היא סחר חליפין, סחורה כנגד סחורה. סחר שאינו מתאים לניהול כלכלה מורכבת.

השניה - היא אמצעי לאגירה לעתיד או כפי שמוגדר היום חיסכון. הרבה יותר קל ואפשרי לאגור כסף בכל צורותיו מאשר לאגור תוצרת .

השלישית - אמצעי להערכת שווי. מטרה זו קשורה לשתי המטרות הראשונות. היא למעשה מאפשרת את הפעולה של הסחר באמצעות הכסף ואת השימוש לאחר האגירה. הערכת השווי היא כלפי מוצרים ממשיים בעולם האמיתי ובכלכלה האמיתית.

אלה המטרות של הכסף לכן זה הגיוני שפעולת ייצור הכסף ופיזורו תתמוך בשלושת המטרות הללו באופן האופטימאלי , הרי הכסף הוא המצאה של בני האדם וככזה הוא אמור לשרת את בני האדם באופן הטוב ביותר האפשרי. האמנם?

השיטה
כאשר מנסים לתאר את אופן פעולת ייצור הכסף אפשר בקלות ליפול למלכודת הבנק הבודד או החשבון הבודד. כאשר מנסים לתאר את ההליך ברזולוציה קטנה מידי נתקלים די מהר בקיר שלא מאפשר את ההבנה. לכן, כפי שהסברתי למעלה, אנסה לתאר את הפעולה ברמה של המערכת הבנקאית כולה.

בעולם המודרני כסף מייצג חוב. כל שקל במחזור או אם נדייק יותר 94% מהכסף במחזור מייצג חוב. שאר האחוזים הבודדים יוצרו על ידי המדינה באמצעות הבנק המרכזי ואינם מיצגים חוב. ולמה הכוונה מייצג חוב?
בכל פעם שאזרח ישראלי או חברה ישראלית או אפילו מדינת ישראל לוקחים הלוואה בנקאית נוצר כסף חדש. הכסף שנוצר משמש את לוקח החוב לרכישת מוצרים וכך הוא מפוזר בכלכלה. כך הוא מגיע לכיסי האזרחים לחשבונות העו"ש לחסכונות מכל סוג וגם ליישוב חובות קיימים.

אז איך נוצר כסף?
האמת היא שלמרות שיש עדיין כמה כלכלנים שמתעקשים לבלבל את האזרחים בחצאי אמיתות כמו התייחסות לכסף רק בהקשר של המזומן בלבד, ברור לכל והדבר אפילו נלמד בקורס מבוא למאקרו כלכלה באוניברסיטאות, שאת רוב הכסף מייצרים הבנקים.
לפי התיאוריה (הנלמדת עדיין ) הם מיצרים את הכסף במגבלת יחס רזרבה שמוכתבת להם על ידי הבנק המרכזי. לא אכנס כאן לחידוד האחרון של מיטב הכלכלנים המוניטארים בעולם שטוענים שאין לבנקים מגבלה של יחס רזרבה בעת ייצור הכסף (מתן ההלוואות לציבור) לפחות כרגע נניח שהבנקים אכן מקבלים מגבלת יחס רזרבה ופועלים לפיה.

אז מה זה יחס רזרבה? יחס הרזרבה מוגדר כיחס בין הכסף המזומן שברשות הבנק לכמות ההלוואות שהוא מחלק לציבור . אם נניח לשם הדוגמה שהבנק מחזיק בכספות מיליון ₪ במזומן ויחס הרזרבה המוכתב הוא 10% הרי שהבנק יהיה רשאי לחלק הלוואות לציבור בסכום של 10 מיליון ₪. יחס הרזרבה היסטורית הוא היחס בין הכסף המזומן שהופקד בכספות הבנק, כסף שהיה ממטבעת זהב וכסף פיזיים לבין הקבלות שניתנו לאזרחים בדמות השטרות.
עד המשבר הגדול של שנות השלושים, ניתן היה לפדות את הדולר האמריקאי בצורת נייר במטבע קשה מזהב או מכסף. הדבר נכתב על השטרות והיה ברור לכל שהשטרות הן קבלות שמאפשרות מסחר רק מכיוון שהאזרחים האמינו שהם מייצגים ערך קיים בכספות הבנקים. ערך קיים לתפיסת האזרחים כמובן. כפי שניתן לראות בצילום שטר מהתקופה שלפני המשבר .


השיטה עבדה מתוך הנחה שמספר מועט של אזרחים ירצו למשוך את כספם הפיזי בכל רגע נתון ולכן אפשר לייצר כסף חדש נוסף בדמות שטרות ללא ערך בפני עצמן וללא גיבוי של מטבעות זהב או כסף, כסף שישמש בדיוק לאותה המטרה כמו הכסף הפיזי שהוערך על ידי האזרחים כבעל ערך.
שיטה זו עברה מן העולם כאשר בוטל סופית תקן הזהב על ידי ריצ'ארד ניקסון בשנות השבעים של המאה העשרים. כל שנותר ממנה הוא דרישת הבנק המרכזי מהבנקים שבפיקוחו להחזיק כמות מזומנים (שטרות) מוגדרת לפי סוגי הפקדונות שברשותו . כפי שניתן לראות באתר בנק ישראל (קישור)

" שיעור חובת הנזילות תלוי בסוג הפיקדון: 6% על פיקדונות עו"ש, 3% פיקדון לטווח של שבוע עד שנה, ולפיקדונות מעל שנה אין חובת נזילות. "

בימינו כל הכסף הוא וירטואלי בהגדרה אם כאשר הוא מיוצג עם שטרות נייר או כמספרים אלקטרוניים במחשב. גם לזהב ולכסף לא היה ערך ממשי למרות שהם נתפסו ככאלה שהרי קשה לאכול זהב. אבל אפילו מצג שווא זה נעלם ואיננו. הכסף בימינו הוא כסף מייצג ששואב את כוחו מכוח החוק. כסף שאמור להיות ללא ערך משל עצמו. לכאורה יכול היה בנק ישראל לצייד את המערכת הבנקאית בכמות שטרות בלתי מוגבלת שהרי עלות ייצור השטרות היא זניחה לעומת ערכם המיוצג. הבעיה בימינו איננה במוצר הפיזי אלא מצויה במקום אחר.

נכסים והתחיבויות
מאזן המערכת הבנקאית נראה בתחילה לא הגיוני. הוא נראה לא הגיוני מכיוון שהמושגים בו נראים הפוכים בתחילה. כדי להבין איך בנוי מאזן המערכת אעזר במאזן האחרון שפורסם באתר בנק ישראל לשנת 2013.


מכיוון שעניין המאמר הוא להסביר את עקרונות השיטה. אתמקד בשתי הפעולות העיקריות של המערכת הבנקאית שבאות לביטוי במאזן המערכת. אשראי לציבור ופיקדונות הציבור.
מדוע הלוואות לציבור רשומות בצד נכסי הבנק. כפי שהבנו, המערכת מייצרת את האשראי יש מאין על בסיס רזרבה חלקית. שנייה לפני שהמערכת מוסרת את ההלוואה ללווה, הכסף החדש שיוצר מצוי ברשות המערכת הבנקאית. מכיוון שהכסף החדש שייך למערכת הבנקאית הוא נחשב כנכס של המערכת הבנקאית. הנכס מייצג בעלות. הכסף שניתן כהלוואה שייך לבנק ולכן הלווה מחויב להחזיר את הכסף לבנק וככזה הוא נחשב כנכס של הבנק. הוא שייך לבנק.

בצד השני של המאזן צד ההתחיבויות נמצא הנתון העיקרי, פקדונות הציבור. מדוע הוא מצוי בצד ההתחייבויות של הבנק. ההסבר זהה רק שבכיוון ההפוך. הכסף של הציבור הופקד בכספות הבנק למשמרת אבל הוא שייך לציבור שמסר את נכסיו לבנק. הבנק מצידו מסר לציבור אישור שהנכס שהופקד במערכת נשמר במערכת עד לרגע בו ירצה הציבור את כספו . או אז מחוייב הבנק למסור את הכסף השמור לציבור . הבנק מחוייב למסור את הכסף שאינו שלו לציבור לכן כסף זה מוגדר כהתחייבות המערכת הבנקאית לציבור.

הטענה שלפעמים נשמעת שהמערכת הבנקאית מלווה את פקדונות הציבור איננה נכונה .היא לא נתמכת במאזן. אם היא הייתה נכונה המערכת הבנקאית לא הייתה יכולה להגדיל את כמות הכסף בצד האשראי,שהרי הפקדונות לא יכולים לגדול אלא רק לאחר שהמערכת הבנקאית הגדילה את כמות הכסף יש מאין.

כפי שהסביר יפה פרופ' קומהוף בהרצאתו על תכנית שיקאגו והמערכת הבנקאית . אלמנט התיווך הפיננסי קיים בשוליים. בגדול המערכת הבנקאית עוסקת בייצור כספי המדינה וגביית ריבית על העבודה הקשה.
אם נבחן את מאזן המערכת נראה שבין השנים 2009 -2013 הגדילה המערכת הבנקאית את כמות הכסף(האשראי) לציבור בסכום דמיוני של 103 מיליארד ₪ . היא הגדילה את כמות הכסף (האשראי) ברובו באמצעות ערוץ המשכנתאות מצב שייצר בתורו אינפלציית ענק בענף אליו זרם הכסף, ענף הנדל"ן . הבנקים והמערכת הבנקאית הם שאחראים לייצור בועת הנדל"ן בישראל.

הכנסות ורווח
המערכת הבנקאית אינה גוף ללא כוונת רווח. ההיפך הוא הנכון. היא מערכת בבעלות פרטית שעיקר תפקידה הוא השאת רווח לבעלי המניות שלה. המערכת הבנקאית מפעילה מערך מחשוב ענק. ארבעים אלף פקידים ברמות שונות. מחזיקה מבנים וסניפים. משלמת ארנונה לעיריות וחשמל לחברת החשמל. יש לה הוצאות ויש לה גם הכנסות. הרבה הכנסות.


כאמור. עיקר ההכנסה של המערכת הבנקאית היא בגביית ריבית מהציבור תמורת הכסף שהיא מלווה לציבור, כסף שיוצר כזכור יש מאין.
הכנסות המערכת מריבית בשנת 2013 היו - 41.6 מיליארד ₪ . מכיוון שהציבור מפקיד כזכור את רוב כספו במערכת הבנקאית. הבנקים גם משלמים לציבור ריבית עבור הפקדונות. נכון לשנת 2013 - 16.5 מיליאד ₪ .
כמובן שתשלומים אלה זורמים ברובם לבעלי ההון ולכן הם משמשים למעשה כמשאבה להעברת עושר מכלל הציבור לאליטה מצומצמת . ההסבר להליך פורט במאמר הזה ( קישור ) .
לאחר הפחתת תשלומי הריבית לציבור והפחתת הפסדי אשראי ( הידועים גם בשמות מתחום האופנה, תספורות וכדומה ) נשארים בידי המערכת הבנקאית 24 מיליארד ₪ נטו מגביית ריבית מהציבור.

למערכת הבנקאית יש כידוע מקור הכנסות נוסף הכנסות שאינן מריבית. רובן גביית עמלות מהציבור. הכנסות שהסתכמו בשנת 2013 לסכום של 18 מיליארד ₪.
למערכת הבנקאית יש כמובן הוצאות רבות שמסתכמות לסכום של 29.7 מיליארד ₪ . רובן משכורות לצי העובדים המנופח ( יותר מארבעים אלף עובדים) ולצי המנהלים הענק ששואב מהמערכת סכומי עתק .
יש לה הוצאות על מבנים ופחת של ציוד וגם סעיף הוצאות המוגדר "הוצאות אחרות" , 6 מיליארד ₪ בכל שנה .
הוצאות שאם תשאלו את בנק ישראל עליהן לא תקבלו תשובה מה מקורן . בנק ישראל לא יודע לאן הולך הכסף ומקבל את העובדה שהכסף פשוט הולך ל"מקומות אחרים" .

לבסוף, לאחר שחולקה העוגה בנדיבות נשאר גם רווח יפה. הרווח לפני מס עמד על סכום של 11.3 מיליארד ₪ מתוכו קיבלנו אנחנו האזרחים באמצעות מיסים למדינה 4 מיליארד ₪. שאר הרווח 7 מיליארד ₪ מחולק לבעלי השליטה והמניות.

הכסף הנעלם
לפי ההסבר מלמעלה הבנו שהמערכת הבנקאית מייצרת את כספי המדינה באמצעות חלוקת הלוואות לציבור בהליך שאפשר להגדירו יש מאין מכיוון שהוא אינו תלוי בדבר אלא ברצונה להלוות ולייצר בכך כסף חדש למערכת. השאלה המעניינת יותר היא מה קורה לכסף שחוזר למערכת.

כאמור, סעיף ההכנסה העיקרי של המערכת הבנקאית הוא גביית ריבית. סעיף זה רשום ומתועד היטב בדו"ח רווח והפסד בצד ההכנסות. הכסף שחוזר למערכת תחת סעיף זה משמש את המערכת להוצאות השונות ולרווח לבעלי השליטה. אבל, ידוע לכל מחזיר משכנתא או כל הלוואה אחרת במדינת ישראל שכאשר אנחנו משלמים את חובנו לבנק בכל חודש החזר החוב בנוי משני סעיפים. החזר קרן והחזר ריבית. החזרי הריבית מתועדים היטב. אבל מה עם החזרי הקרן. איפה מתועדים ונשמרים עשרות המילארדים שחוזרים בכל שנה למערכת הבנקאית כהחזרי חוב עבור קרן ההלואה. מה קורה עם כספים אלה.

התשובה לשאלה זו מבהירה מעל לכל ספק את מערכת ההונאה המכונה השיטה לייצור כסף ברזרבה חלקית. מי שיבין את הקסם עד סופו יש סכנה שיהרהר באפשרות אותה הציע הנרי פורד בפתיח.
התשובה לשאלה זו אם עונים עליה בכנות היא כל כך מטרידה ואבסורדית וזו הסיבה כנראה שניסיונות הברור מול נציגי המערכת במקרה הזה נתקלו בקיר. לאחר ברור ארוך עם מרצה בכיר לכלכלה הגיעה התשובה הנכונה. תשובתו כל כך טובה להבנת העניין שהיא איננה זקוקה לעריכה. זו תשובתו .

הבנק לא יכול ״לאגור״ הלוואות שמוחזרות כי מדובר בגדלים אמורפיים. הציבור לא משלם לבנק במזומן כשהוא מחזיר הלוואות אלא זה פשוט פקודה במחשב שמקטינה את חשבון העוש של הציבור.
בדיוק כמו שנתינת הלוואה היא פעולה אמורפית. אתה קורא לנתינת הלוואה ״יצירת כסף מאין״. אז על אותו עיקרון החזרת הלוואה היא ״השמדת כסף מאין״.

למי שזקוק לתרגום. הכסף שחוזר למערכת הבנקאית כהחזר קרן ההלוואות לציבור מושמד, נגרס, מתאייד. או כל מילה מתאימה אחרת. הוא נעלם מהמערכת. אזרחי המדינה עבדו כל החודש, ייצרו מוצרים, קמו בבוקר מוקדם וחזרו לביתם בשעות הערב כדי לאסוף מספיק כסף להחזרי המשכנתא אספו את הכסף החזירו אותו לבנק. ופוף.. קסם. הכסף נעלם. רוצים כסף חדש קחו הלוואה חדשה.


משל בריכת המים
הנושא כל כך לא הגיוני למחשבה האנושית התמימה, לכן האזרח הרגיל לא ימהר לתפוס את הפואנטה. כדי להמחיש את מחזור החיים של הכסף אפשר לדמות את מערכת הכסף לבריכה. המים בבריכה הם הכסף. בראש הבריכה ברז מילוי. על הברז חולשים הבנקאים. ברצותם מגבירים את הזרם ומייצרים בכך שפע של מים ( כסף) בבריכה וברצותם מחלישים את הזרימה ויוצרים מחסור ןמחנק.
בתחתית הבריכה ברז ריקון. ברז הריקון פתוח באופו קבוע ( החזרי הלוואות ) . ממנו מסתעפים שני צינורות. צינור אחד מגיע לבריכת משנה, נקרא לה בריכת הריבית. וצינור שני זורם לוואדי ונעלם ( שלא כמו במחזור המים הוא נעלם באמת) . מבריכת הריבית זורמים המים לבריכה הראשית לא לפני שעשו ביקור בכיסי האליטות הפיננסיות.

לפי תאור גראפי זה ניתן להבין שבהתקיים מצב בו המערכת הבנקאית אינה מפיקה מספיק כסף חדש בערוץ ההלוואות, נוצר מחסור מידי במערכת שהרי כסף חוזר מושמד בכל יום שעובר. מכיוון שנוצר מחסור, המחסור מייצר את הצורך לקחת הלוואות חדשות. כאשר האזרח הממוצע אומר אין לי כסף אני חייב הלוואה הוא מתכוון למצבו הפרטי מבלי להבין שזהו מצב המערכת כולה. המערכת כולה אומרת למעשה את אותו המשפט. אין לי מספיק מים ( כסף) בבריכה , הדגים ( האזרחים אנחנו) מתחילים להחנק. צריך לקחת הלוואות חדשות כדי למלא את הבריכה שוב.

זהו מחזור החיים השטני של הכסף בימינו. אנחנו האזרחים כורים את הקבר של עצמנו בכך שאנחנו מחזירים את ההלוואות ומרוקנים את בריכת הכסף. ההחזר יוצר מחסור והמחסור יוצר הכרח לקחת הלוואות חדשות. מחזור חיים שמייצר עולם של עבדים שמקדישים שעות על שעות לעבודה סזיפית רק כדי להחזיר כספים שיעלמו שנייה אחר כך . עולם שמפוקח ונשלט על ידי המוסדות שהקמנו על עצמנו. הממשלה ושלטון החוק. שהרי הם אלה שמחייבים תוך שימוש באלימות שלטונית (חוקית) וענישה את החזר ההלוואות ואת ריקון בריכת הכסף.

הבנקאים. ברצותם מגבירים את הזרם בברכה וברצותם מחלישים ויוצרים מחסור. בתחתית הברכה פתח ריקון. ממנו מסתעפים שני צינורות, צינור אחד לברכת הריבית וצינור שני זורם לואדי ונעלם.

האם זה הכרחי?
מי שרוצה להיות אמיתי עם עצמו חייב לשאול האם אופן הפעולה שתואר כאן הכרחי. שהרי אזרחי ישראל מייצרים תוצרת אמיתית שמקיימת את החברה כולה. תוצרת זו מיוצגת בכסף שבחלקו חוזר לבנק , מושמד, מיוצר שוב כהלוואות חדשות וחוזר חלילה. השאלה היא האם מכונת הנעת ההמונים הזאת שמחייבת את האזרחים לקום בבוקר לעמל יומם תחת איום השוט הבנקאי מחוייבת המציאות.
האם נקום בבוקר ללא האיום התמידי. זו שאלה רצינית שמחייבת תשובה אמיתית. כמובן לא במאמר אחד. אבל בקצרה, דעתי היא שהמערכת עצמה באופן פעולתה נותנת את התשובה לשאלה. העבדות הישירה שבנתה את העולם העתיק הוחלפה בעבדות פיננסית נסתרת. החלפה זו שמלווה במצג שווא של חופש אזרחי ייצרה בתורה פריחה, יצירתיות ושפע כפי שקיים כיום. ז"א הרגשת החופש גם אם המדומה היא זו שייצרה את הפריחה הטכנולוגית ולא שוט העבדות הנסתר .

המסקנה מבחינתי ברורה. חופש יוצר רצון לפעולה. שוט העבדים מייצר פעילות אבל פעילות חסרה , פעילות מסורסת. לכן חייבים להגיע לשלב האחרון. לבנות מערכת של חופש אמיתי ולשחרר את רוח האדם לפעולה.

הכלכלה האמיתית