x




שני

עניים לרכבת התחתית, עשירים לבתי פאר: שיטת המעמדות חוזרת

דרג מאמר זה
אוכלוסיית האי נוארמוטייה שבמערב צרפת כמעט הוכפלה בן לילה ל-20 אלף תושבים, לאחר שאלפי עשירים נהרו לבתי הנופש שבבעלותם כדי לבלות בהם את ימי סגר הקורונה. המקומיים זעמו, וראש העירייה מיהר לנסות לסגור את הגשר היחיד שמוביל אל העיר, אך הוא נתקל בהתנגדות מצד הרשויות, משום שלטענתן מדובר בצעד לא חוקי. בעקבות ה"פלישה", כפי שכינה זאת ראש העירייה, מספר חולי הקורונה באי מוערך נכון לעכשיו ב-70.


בזמן שממשלות באירופה ובארה"ב החלו להטיל סגרים על התושבים כדי למנוע את התפשטות המגפה, מיהרו תושבים אמידים לנטוש את מוקדי ההתפרצות לטובת בתים אחרים ונוחים יותר שבבעלותם. חלקם נשאו איתם את הנגיף למקומות שבהם ריכוז גבוה של אוכלוסייה מזדקנת ומספר מועט של בתי חולים. בארה"ב נטשו תושבים בניו יורק את דירותיהם הצפופות לטובת בתים מרווחים יותר, באזור המפטונס למשל, ובטקסס הוציאו העשירים מאות אלפי דולרים על בנייה ושיפוץ של בונקרים לזמני משבר.


גארי לינץ', מנכ"ל חברת Rising S, שמייצרת ממ"דים ובונקרים בעלות של 40 אלף דולר עד כמה מיליוני דולרים, מספר כי הוא הוסיף משמרת קבועה של 15 עובדים כדי לעמוד בזרם ההזמנות החדשות, בעיקר של בונקרים תת־קרקעיים. "מעולם לא ראיתי ביקוש כזה", הוא מציין, ומעיד כי הוא מכבה את הטלפון בלילה כדי להצליח לישון קצת. "זה לא מרפה".


בה בעת, בעיר ניו יורק, תחנות הרכבת התחתית בשכונות העניות ביותר הומות נוסעים, כאילו דבר לא קרה. אמנם ירידה של 87% נרשמה במספר הנוסעים ברכבת התחתית, אולם יש אנשים שאין להם ברירה אלא להסתכן בהידבקות ולנסוע בתחבורה הציבורית. "זה מאוד מסוכן. אני לא רוצה לחלות ולהדביק את המשפחה, אבל אני חייבת להגיע לעבודה", אומרת סייעת הבריאות יולנדה אנקנסיון.


גרוע מכך, הפחתת תדירות הרכבות גורמת לצפיפות גבוהה יותר. בדיקת "ניו יורק טיימס" הראתה כי השימוש ברכבת התחתית צנח בחדות ברובעים העשירים ביותר (במנהטן נרשמה ירידה של 75%), ואילו בברונקס, שבו הכנסה חציונית של 38 אלף דולר לשנה, נרשמה ירידה של 55% בלבד.


לכאורה, למגפה עולמית כמו הקורונה יש פוטנציאל מאחד: היא יכולה לפגוע בבני מלוכה ובעניים כאחד, ושום אדם שמקווה לשמור על בריאותו לא יכול לפטור את עצמו מגזרות הריחוק החברתי, אבל התגובה העולמית למחלה חושפת את הפערים הסמויים מהעין בימי שגרה - זמינות שירותי הבריאות והטיפול בילדים, האפשרות להעתיק את מקום המגורים ולעבוד מהבית והגישה לאינטרנט.


הפער הראשון שמתחדד הוא היכולת לעבוד מהבית. עובדי צווארון לבן ומנהלים מסוגלים לרוב לעמוד בהגבלות התנועה על ידי עבודה מהבית, שכן כל הדרוש להם כדי להמשיך לעבוד הוא טלפון, מחשב וחיבור אינטרנט. לעומתם, עובדי מפעלים וחנויות, אם לא פוטרו או הוצאו לחל"ת, נאלצים לסכן את עצמם בסיכוי להידבק בנגיף בזמן שהם ממשיכים לעבוד.


"מדובר בסגר של הצווארון הלבן", אומר הווארד ברבנל, יזם ממיאמי שמחזיק בחברת יינות ל"ניו יורק טיימס". "העובדים הממוצעים ממשיכים לארוז ולשלוח מוצרים, לנסוע במשאיות ולעבוד עבור הממשלות המקומיות".


80 אלף דולר עבור האנשים הנכונים


הפער השני הוא הפער הרפואי. בזמן שבארה"ב יש חולי קורונה שמתים כתוצאה ממחסור במכונות הנשמה וציוד רפואי, אמריקאים עשירים יכולים לרכוש תוכניות בריאות מיוחדות, כמו של חברת Private Health Management. תמורת 80 אלף דולר, החברה מספקת תוכנית בת שישה חודשים שעוזרת ללקוחות לנווט את דרכם במערכת הבריאות הקורסת ולזרז את הטיפול בהם.


התוכנית הזו כבר הוכחה כמצילת חיים במשבר הנוכחי: החברה עזרה ללקוחות שלה לערוך בדיקות קורונה בלוס אנג'לס והשיגה מחוללי חמצן עבור חולים בסיכון גבוה. "אנחנו מכירים אנשי מעבדה בכירים ורופאים ואחיות שיכולים להפוך את התהליך ליעיל", אומרת יו"ר החברה, לסלי מייקלסון.


חלק מספקי השירותים לעשירים אומרים שהם מנסים להיות אזרחים טובים: מייקלסון מדגישה שהיא השיגה בדיקות קורונה רק ללקוחות שהזדקקו להן לפי הנחיות מערכת הבריאות. ועדיין, אי־אפשר להתחמק מהכרה בהיררכיה המעמדית: העשירים, שמסתגרים בבתי הנופש שלהם, יכולים להמשיך לעבוד מהבית באין מפריע, מעמד הביניים נטוש בבית עם הילדים, ומעמד הפועלים ממשיך לעבוד בקווי החזית של הכלכלה.


"אני מודעת לכך שהחברה מחולקת לעשירים ועניים", אומרת קרוליין ריצ'מונד, עורכת דין לענייני עבודה מניו יורק, שמייעצת כעת מביתה השני בלוס אנג'לס למסעדות שנמצאות בתהליכי פיטורין של עובדים. "האם אני מרגישה אשמה? לא. אבל אני יודעת שאני בת מזל. אני יודעת שיש הבדל ביני ובין האנשים שאני עובדת איתם על בסיס יומיומי".


פערים עצומים בלמידה מרחוק


הרבה לפני הקורונה, הציגו נביאי הטכנולוגיה בעולם גורם משווה אחר: האינטרנט. במשך עשורים הם דיברו על היכולת של הרשת להביא שירותים באיכות גבוהה לחלקים באוכלוסייה שלא זכו להם לפני כן. חלק מהתחזיות אכן התגשמו. בימים האחרונים, למשל, הוכפל פי 2.5 זמן הגלישה באתר אקדמיית קהאן, ארגון שמספק שיעורים אינטרנטיים בחינם.


אבל פער נוסף מתבטא בטכנולוגיה שמאפשרת שירותים מעין אלו. מדו"ח של חברת המחקר Broadband Now עולה כי ל־42 מיליון אמריקאים אין גישה לאינטרנט מהיר. מיליוני אמריקאים גולשים רק דרך הטלפון הנייד שלהם, שמוגבל במקרים רבים לנפח גלישה לא מספק.


הקונסרבטוריון בברוקלין, ניו יורק, למשל, מפעיל תוכניות לימוד מוזיקה ב–25 בתי ספר ציבוריים בארה"ב. רבים מהתלמידים בהם נמצאים מתחת לקו העוני, ורק כשליש מהם צפויים להשתתף בשיעורים המקוונים שמוצעים לתלמידים בזמן המשבר; במחוז בראונסוויל שבטקסס עודדו את הילדים לעבור להמשיך את הלימודים דרך פלטפורמות דיגיטליות כמו גוגל קלסרום (Google Classroom) - אבל לכמעט 50% ממשקי הבית במחוז אין גישה לפס רחב לגלישה באינטרנט. לא זו בלבד שילדי העניים לא ילמדו במהלך הסגר, כשיחזרו לשגרה הם יפגרו בלימודים אחר בני גילם בעלי הגישה המספקת לשיעורים המקוונים.


ומה עם הטיפול בילדים? עובדים רבים שלא יכולים להרשות לעצמם להישאר בבתים נאלצים להשאיר ילדים בגילי בית ספר לבד בבית. במקרה שבו גם ההורים נשארים בבית, הם מסתכנים בחשיפה גדולה יותר לנגיף, שכן משפחות עניות נוטות לגור בדירות צפופות יותר.


מעמד הביניים גם הוא אינו פטור מדאגה בימים האלו. "בפעם הראשונה בחיי אני מרגישה את ההבדלים ביני ובין החברים האמידים יותר שלי", אומרת דב הוברמן, מפיקת טלוויזיה שעובדת כפרילנסרית וגרה באפר איסט סייד במנהטן. "אני מאוד רוצה לצאת מהעיר, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לשכור דירה". הוברמן מעריכה שחצי מהשכנים בבניין שלה ברחו לבתים הנוספים שלהם.

דהמרקר
קטגוריות
ללא קטגוריה

הערות

מידע ונתוני מסחר -למשתמשים מחוברים בלבד. הרשמה/התחברות