האינפלציה שוברת שיאים בעולם: עד מתי השקל החזק יגן על ישראל?

החדשות מבריטניה, שדיווחה ביום רביעי כי שיעור האינפלציה במדינה בחודש דצמבר (5.4%) שבר שיא של שלושה עשורים, רק ממחישות את תמונת המצב ברוב מדינות המערב: מדדי המחירים לצרכן עלו בחודשים האחרונים בחדות, כשהם שוחקים את משכורות העובדים, פוגעים בחסכונות שנצברו במשך עשורים, מציבים משקי בית עניים בסכנה קיומית ומעלים שאלה שהופכת לאקטואלית מאוד עבור נגידי בנקים מרכזיים מלונדון ובריסל ועד לוושינגטון: האם ומתי להעלות את הריבית?
[IMG]https://res.cloudinary.com/globes/image/upload/t_desktop_article_content_header_800*392,f_auto/v1642606304/agencies-website/AP22019489825550_zsmlre.jpg[/IMG]
הסיבות דומות: אספקה, אנרגיה ושבבים


לא רק בבריטניה נשברים שיאים. מדד המחירים לצרכן בגוש האירו בדצמבר האחרון עמד על 5% - הגבוה ביותר מאז אימוץ המטבע המשותף לפני שני עשורים. בארה"ב דיווחו הרשויות בדצמבר על מדד של 7%, הגבוה ביותר מזה 39 שנה. בגרמניה, שבה מדד דצמבר עמד על 5.4%, העיתונים מלאים בדיווחים על "הלם-מחירים בסופרמרקט" והאשמות מוטחות ב"מדאם אינפלציה", כפי שאחד מהם מכנה את נשיאת הבנק המרכזי האירופי, כריסטין לגארד.


מברלין ועד לונדון, הדינמיקה של עליות המחירים דומה. קשיי האספקה העולמיים, המחסור בחומרי גלם, והשפעות מגפת הקורונה ממלאים כולם תפקיד בהתייקרויות. מכוניות משומשות התייקרו בבריטניה באותה מידה שהתייקרו בגרמניה (וגם בישראל) בגלל המחסור בשבבים לתעשיית הרכב. קשיי אספקה שהחלו בקיץ האחרון עדיין משפיעים על מחירים גבוהים של סחורות, מרהיטים ועד מזון, כפי שמראים הדוחות הסטטיסטיים של המדינות השונות.


אבל דומה שלתחום האנרגיה יש את התרומה הגדולה ביותר לזינוק בהוצאות משקי הבית, בין אם באופן ישיר או בעקיפין דרך העלאת מחירי הייצור. מחירי הגז באירופה זינקו פי ארבעה השנה, מחיר הדלק נמצא בשיא של שבע שנים, והעימות המאיים להתלקח בין רוסיה לאוקראינה מספק אי ודאות רבה שמלבה גם את המחירים. בגוש האירו, למשל, ההוצאה על אנרגיה של משקי הבית עלתה ב-26% בדצמבר האחרון. מגזר האנרגיה לבדו אחראי לעלייה של קרוב למחצית משיעור האינפלציה החודשי (2.2% מתוך 5%) בגוש האירו.

למעשה, ההשפעה אפילו גדולה יותר. ממשלות ברחבי היבשת כבר מסבסדות את הוצאות האנרגיה למשקי הבית. בבריטניה למשל, הממשלה מוציאה 12 מיליארד אירו על "רשת ביטחון" לתושבים, והמומחים חוששים כי כשחלק מהסבסוד יפוג באפריל, האינפלציה תזנק ל-7%.


ראשי הבנקים המרכזיים בין הפטיש לסדן
לצד הממשלות וצעדים נקודתיים שנועדו לסייע לחלשים, תשומת הלב מופנית כעת למי שאמורים להוריד את האינפלציה בכלים מוניטריים - הבנקים המרכזיים. עליהם ללכת על חבל דק: מצד אחד גובר הלחץ עליהם להעלות ריבית כדי לצנן את עליות המחירים, לגרום לכסף לחזור לחסכונות ולכיסים. מצד שני, מהלך כזה גורר גם דיכוי של הצמיחה, שהיא היעד הראשון במעלה שלהם אחרי ההתמודדות הראשונית עם מגיפת הקורונה.


לא במקרה הפכו נגידי הבנקים למטרות. בחודשים האחרונים, בעוד האינפלציה הולכת ועולה והתושבים מרגישים את הפגיעה בכיס ובחסכונות, הם התעקשו - בין אם מדובר ביו"ר הפד ג'רום פאוול או בלגארד - לכנות את האינפלציה "חולפת" (Transitory). היקף הבעיה וחומרתה הפתיעו אותם. רק בשנה שעברה האינפלציה עוד עמדה סביב 1%, והיעד היה (ונותר) 2%. כעת, ברמה השנתית, האינפלציה כמעט והוכפלה.


בינתיים, השימוש במונח "אינפלציה חולפת" נעלם מהודעות הסיכום של הבנקים, ומסתמן שינוי כיוון. בנק אנגליה בראשות אנדרו ביילי היה הראשון מבין הבנקים המרכזיים הגדולים להעלות במפתיע את הריבית בדצמבר, ל-0.25%. כעת, על רקע הנתונים החדשים לגבי האינפלציה, הוא שוב עומד בפני לחצים לבצע העלאה נוספת בפברואר.
החשש: העלאות השכר והמחירים יצאו משליטה


זהו גם אינו מקרה שהאינפלציה מתרחשת אחרי שכל אחד מהבנקים הללו שבר שיאים בתוכניות חילוץ שהזרימו כסף לשווקים, וכעת הם עומדים בפני קריאות לצמצם את התוכניות הללו. הפד האמריקאי הודיע על האצת צמצום תוכנית ההרחבה הכמותית שלו, והשוק מעריך כעת יותר העלאות ריבית מצדו, ובאופן תכוף יותר, מאשר לפני חודש. הבנק המרכזי האירופי נחשב עד כה ל"סמן שמאלי" של המדיניות, בעיקר בגלל החשש לפגוע בצמיחה ולהעלות את הריבית שממשלות בגוש האירו משלמות על החוב שלהן, ועדיין מתעקש כי האינפלציה תרד בהדרגה "בטווח הבינוני".


החשש הוא שאפילו מהלכים כאלה כבר לא יספיקו. בעוד המומחים עדיין מסבירים כי האינפלציה נובעת מ"לחצים זמניים" בעקבות מגיפת הקורונה, החשש הוא מכניסה לסחרור של העלאות שכר ומחירים. ככל שההתייקרות תימשך לאורך זמן, כך גובר הסיכון של האינפלציה לגבור ולהישאר. בגרמניה ארגוני העובדים הגדולים כבר דורשים תוספות כדי להתמודד עם עליית המחירים, ובבריטניה עובדי המגזר הציבורי הביעו דרישה דומה בעקבות פרסום הנתונים ביום רביעי. מנכ"ל בנק ההשקעות גולדמן זאקס, דייוויד סולומון, אמר כי הוא רואה "אינפלציה של משכורות בכל מגזר בכלכלה". השכר של עובדים בחברה זינק ב-33% בשנה החולפת.


לחששות האלה יש השלכות בשטח. ביום רביעי עלו, התשואות על אג"ח גרמני לעשר שנים לטריטוריה חיובית, אחרי שהיו שליליות קרוב ל־3 שנים. המשמעות היא שהשווקים מעריכים צמצום קרוב של תוכניות ההרחבה הכמותית, אפילו בגוש האירו, בשל חומרת המצב. בנוסף, מדובר גם בעלייה בעלויות החזר החוב של מדינות השקועות בחוב כמו יוון ואיטליה, מה שהופך את צעדי הבנק המרכזי האירופי בתחום הריבית לדרמטיים.


ה-ECB, וגם בנקים אחרים, מנסים להימנע מלחזור על טעויות עבר שבהן העלאות ריבית גבוהות ותכופות נחשבות למה שגרר מיתון. העובדה כי באירופה האינפלציה שונה משמעותית בין חברות הגוש - מ-10% בליטא ועד ל-3% באיטליה, מציבה את הבנק האירופי בסיטואציה שבה יש ממנו דרישות צולבות. בינתיים, המחירים העולים בחדות, השיאים הנשברים והקולות הנשמעים מכיוון הציבור והתקשורת, רק מגבירים את הלחץ על הבנקים המרכזיים לפעול.


בישראל זה עובד אחרת, לפחות בינתיים | עמירם ברקת, פרשנות
מחירי הדירות מזנקים בשיעור דו-ספרתי, מחירי המזון עולים בחדות ואפילו החשמל מתייקר - ועדיין בנק ישראל מחזיק בהערכה שהאינפלציה ב-2022 לא תעלה על 1.6%.
בזמן שבנקים מרכזיים בעולם נסוגו מההערכות הנחרצות שהאינפלציה זמנית, על מה נשען הביטחון של הכלכלנים הישראלים שהיא תדעך כבר בשבועות הקרובים?


הקונספציה הישראלית נשענת על מספר אדנים. על השקל החזק נאמר כמעט הכל, ובתקופה הקרובה הוא עשוי להתחזק עוד יותר: אם ישראל תיכנס למדדי המניות של MSCI, צפויים זרים לרכוש מניות ישראליות בעוד מיליארדי דולרים. מצד שני, אנליסטים רבים הצביעו בשנה האחרונה על מתאם בין חוזקו של השקל לזרימות ההון לתעשיית ההייטק המקומית ולמדד הנאסד"ק בארה"ב - רצף העלאות הריבית הצפוי בארה"ב מעמיד בסימן שאלה גדול את המשך המגמה החיובית בשני האפיקים האלה.


גורם משמעותי נוסף הוא מחירי האנרגיה בישראל, שבניגוד לאירופה, שומרים על יציבות, בעיקר הודות למחיר היחסית-קבוע שבו נמכר הגז המקומי. בהקשר זה צריך לציין שארה"ב מפיקה בעצמה לא רק את הגז אלא גם את כל הנפט שהיא צורכת - ובכל זאת המחירים שם עולים בקצב של כ-7%.




שני משתנים רבי השפעה נוספים על הלחצים האינפלציוניים הם שכר העבודה והתפקיד שממלאת הרגולציה. לגבי הראשון, יש לשר האוצר, אביגדור ליברמן, סיבה להיות מרוצה מהקפאת השכר במגזר הציבורי (לשנה) שעליה סיכם עם יו"ר ההסתדרות, ארנון בר-דוד, במסגרת עסקת החבילה במשק. אמנם השכר בהייטק מזנק, אך לעת עתה ההשפעה של הזינוק הזה אינה חורגת לענפים נוספים (אם כי היא מביאה לנטישת כוח אדם איכותי למשל מהתעשיות הביטחוניות, כפי שדווח ב"גלובס").


הגורם השני הוא הרגישות הרבה בישראל ליוקר המחיה - שבאה לידי ביטוי בזעם ציבורי שמתעורר בתגובה, למשל, על התייקרויות במרכולים. הלחץ הציבורי דוחק את הדרג הפוליטי ומשפיע על הרגולטורים. הצרכנים אמנם מרגישים היטב את ההתייקרויות בקופות ובמדפים, אבל מצבם היה גרוע יותר אלמלא התגובה הציבורית. עבודות של אנליסטים מראות בבירור שההתייקרויות במחירי הסחורות והמוצרים בעולם גולגלו רק באופן חלקי על הצרכן הישראלי (גם לאחר נטרול הפרשי השער) מה שאומר שהספקים ספגו בעצמם חלק מההתייקרות. גם התעריפים היו יכולים להתייקר יותר, אם הפוליטיקאים והרגולטורים היו יותר אדישים.


על פניו, הסברי הכלכלנים נשמעים משכנעים, ועדיין, יש משתנים יכולים להפוך את התמונה - כמו וריאנטים חדשים למשל. וישנה כמובן השאלה עד כמה מדד המחירים לצרכן הוא אכן השתקפות מדויקת של יוקר המחיה.