האם ציפיות האינפלציה של הפד נשענות על קנה רצוץ?

"הכלכלה של המיינסטרים מלאה רעיונות ש'כולם יודעים' שהם נכונים, אך למעשה מהווים קשקוש מוחלט".


לא מדובר בציוץ של אחד מיודעי הח"ן או פוסט בבלוג של איזה חוקר באקדמיה. זו השורה הפותחת מאמר מחקרי שיצא מהוותיקן של הכלכלה של המיינסטרים, הפדרל ריזרב.

[IMG]https://res.cloudinary.com/globes/image/upload/t_desktop_article_content_header_800*392/v1634209762/direct/shutterstock_160884488_u0hn1n.jpg[/IMG]


המחקר שחיבר הכלכלן ג'רמי ראד מתמקד בפגם שהוא מזהה בתחזית האופטימית של הפד לגבי האינפלציה. אבל הביקורת שלו נמתחת לכל רוחב התחום, ומאשימה כלכלנים בכך שבאופן שגרתי הם מניחים הנחות בגלל שאלה מתאימות למודלים ולתיאוריות שלהם ולא בגלל שהן תואמות את העובדות.


זו לא ביקורת חדשה. השבוע הכלכלן יליד קנדה דיוויד קארד, שכיום נמצא באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, היה שותף לקבלת פרס נובל לכלכלה על מחקר שעשה לפני כמעט שלושה עשורים שמצא שבניגוד למודלים מספרי הלימוד של שוק התעסוקה, העלאת שכר המינימום לא הקטינה את כמות העובדים בשכר נמוך.

קארד והזוכים שהיו שותפים איתו בפרס, ג'ושוע אנגריסט וגואידו אימבנס, קיבלו הכרה על שיטות מחקר חדשניות, בעיקר "ניסויים טבעיים". בניסויים כאלה נבחנת ההשפעה של התערבות מדינית על אוכלוסייה כלשהי על ידי השוואתה לאוכלוסייה דומה שבה לא הופעלה מדיניות דומה. קארד והמחבר השותף אלן קרוגר, שנפטר ב-2019, השוו את התעסוקה של עובדי מזון מהיר בניו ג'רזי, שם הועלה שכר המינימום, לתעסוקה של עובדי התחום הזה בפנסילבניה, שם לא הועלה שכר המינימום.


אבל מורשתם הגדולה יותר אולי הייתה דחיקתה מהבימה של מרכזיות התיאוריה בתחום המחקר הכלכלי. ב-2016 ציינו קארד וקרוגר שמחקרים אמפיריים הופיעו בפחות מ-40% מהמאמרים הכלכליים ולרוב כשהופיעו, היה זה "כדי לאשר את התחזיות הבסיסיות של תיאוריה" ולא כדי "לבחון... את המודל הכלכלי שבבסיס". הם הוסיפו: "כלכלה לא יכולה לטעון שהיא תחום מדעי כשהתיאוריות המרכזיות שלה אינן נתונות לבחינה אמפירית ואולי לדחייה".


כיום, הימין הפופוליסטי והשמאל הפרוגרסיבי באופן שגרתי תוקפים כלכלנים כאליטיסטים עיוורים למציאות המציגים דוגמה של השוק החופשי כאילו הייתה מדע. בהערת שוליים בעלת אופי שאינו טיפוסי כלל לבנק המרכזי, רמז ראד שהוא מסכים עם זה: "אותיר בצד את החשש העמוק יותר שהתפקיד המרכזי של כלכלת המיינסטרים בחברה שלנו הוא לספק מסגרת של אפולוגטיקה לסדר חברתי שהוא דכאני ברמה פלילית, לא בר קיימא ולא צודק".


לראד אולי אין המעמד של זוכי פרס הנובל מהשבוע, אבל הביקורת שלו לגבי מדיניות הפד הייתה כמו זעזוע לקן צרעות בגלל שהיא באה מתוך שורות הבנק, שלרוב מוכר בגלל היכולות הטכניות שלו ולא בגלל דיונים של ברי פלוגתא. הוא כבר עובד בפדרל ריזרב מאז 1999. עמיתים שלו לשעבר מתארים את ראד כמחושב, מתבטא באופן מצומצם ו"קצת יורמי".


"הוא כלכלן שקט רוב הזמן", אמר ג'ונתן רייט, עמית לשעבר שכיום מלמד באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. "באותה עת, הוא יכול מדי פעם לשחרר את מכות הברק האלה". (דרך דובר של הפדרל ריזרב, סירב ראד להתראיין לכתבה זו).


הביקורת שלו מתחילה משנות ה-60 כשזוכי פרס הנובל העתידיים מילטון פרידמן ואדמונד פלפס בנפרד העלו את ההשערה שישנה רמה טבעית מסוימת של אבטלה שנקבעת על ידי מבנה הכלכלה. עידוד כספי או פיסקלי יכול להוריד את האבטלה באופן זמני מתחת לרמה זו ולגרום לאינפלציה לעלות. אבל בסופו של דבר, עובדים רציונליים יצפו לאינפלציה גבוהה יותר ויבקשו שכר גבוה יותר על מנת לפצות על כך, ואז גם האבטלה תעלה שוב.


כפי שמציין ראד, פרידמן ופלפס לא הסבירו את האירועים בתקופתם אלא סיפקו את דרישות התיאוריה, ספציפית זה שהאינפלציה לא יכולה באופן עקבי לשטות אנשים הגיוניים עד כדי כך שיעבדו קשה יותר. ונראה היה שהאירועים מחזקים את דעתם: בשנות ה-70, גם האינפלציה וגם האבטלה עלו. מאז אמצע שנות ה-90 האינפלציה נעה סביב שיעור של 2%. רוב הכלכלנים והפדרל ריזרב מייחסים את זה לכך שהציבור מצפה שהאינפלציה תמיד תחזור ל-2% ולכן אין צורך לשנות מחירים או את גובה השכר בתגובה להפרעות קצרות טווח.


כשהאינפלציה הממשית כל כך גבוהה, הציבור עשוי להתחיל לשים לב


כיום, צווארי בקבוק הקשורים למגפה ומחסור בסחורות דחפו את האינפלציה ליותר מ-5%. אבל בגלל שסקרים ושווקי אגרות החוב מראים שציפיות האינפלציה לא השתנו בהרבה, יו"ר הפדרל ריזרב ג'רום פאוול חושב שהעלייה רק זמנית וצופה שהאינפלציה תחזור בקרוב למטרה של הפדרל ריזרב, 2%.


אבל ראד טוען שהעדויות פשוט לא מצביעות על כך שהציפיות מניעות את האינפלציה. תחזיות מפתח של החוקרים הקדומים האלה התגלו כשגויות, ויש סיבות יותר סבירות לכך שהאינפלציה נותרה נמוכה מהציפיות היציבות, אמר. הוא טוען שהעדויות פשוט לא מצביעות על כך שהציפיות מניעות את האינפלציה. אירועים חיצוניים גרמו לירידה באינפלציה הממשית עד תחילת שנות ה-90 ובהתאם לכך הציבור הפסיק להקדיש לה תשומת לב.


עבודתו של ראד רומזת שכשהאינפלציה הממשית כל כך גבוהה, הציבור עשוי להתחיל לשים לב. וכך תהיה האינפלציה הגבוהה יותר עיקשת ממה שחושב פאוול.


רייט חושב שהביקורת של ראד לא נכונה. הוא אמר שבנקים מרכזיים תמיד הניחו שהאינפלציה הצפויה מושפעת מאוד מהאינפלציה האמיתית וראד מתעלם מאירופה ומיפן שחוסר יכולתן להעלות את האינפלציה מוסבר באופן הטוב ביותר על ידי הציפיות.


מודלים כלכליים אכן מניחים לעתים קרובות שאנשים פועלים באופן רציונלי, אבל רייט אמר שבלי יסודות תיאורטיים כאלה, אין לכלכלנים שום עוגן: "אתה יכול לטעון מה שאתה רוצה".


זה משהו שכבר ניתן לראות בדיון על שכר המינימום. בגלל שמחקרים הראו שהעלאות קטנות לא פוגעות בתעסוקה, תומכי העלאת שכר המינימום טוענים שהעלאות גדולות, כמו העלאה ל-15 דולר לשעה, גם הן לא יפגעו בה. על פי היגיון זה ניתן להעלות את שכר המינימום גם ל-20 או 30 דולר לשעה מבלי לפגוע בכמות המשרות. אם ציפיות האינפלציה לא משנות, אז האינפלציה הגבוהה תישאר אתנו אלא אם הפדרל ריזרב יעלה את שיעור הריבית כעת ויהיה מוכן לשאת את המחיר של ההכנסות והמשרות שיאבדו בגלל זה.


בסופו של דבר, העדויות והתיאוריות משנות פחות להחלטות טובות מאשר היכולת להיות עם ראש פתוח מספיק להבין מתי אלה או אלה מובילות אותנו לדרך לא נכונה. האספקט המעודד ביותר של המתקפה האחרונה הזו על מדיניות הפד הוא שהפד עצמו היה מוכן לפרסם אותה.