אנחנו בפייסבוק
בבוקר שלמחרת בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות זימן אריק שניידרמן, התובע הכללי הדמוקרטי של ניו יורק, את בכירי עורכי הדין שעובדים עמו ל"מועצת מלחמה". ביושבו בקומה ה-255 המרוהטת בפשטות בבניין בדרום מנהטן, אמר להם שניידרמן שעליהם להניח כי טראמפ מתכוון למלא את ההבטחות האגרסיביות שפיזר במסע הבחירות, וכי עליהם לפנות את זמנם כדי לפעול בהתאם.
שניידרמן הציב ב"משמרת טראמפ" עשרות עורכי דין מתוך 650 שעובדים במשרדו. הם התחילו לבדוק אחת־אחת את הבטחות הבחירות, ולהכין הגנות משפטיות נגד המתקפות שטראמפ הבטיח להנחית על מדיניות ההגירה, הגנת הצרכנים ואיכות הסביבה. שניידרמן חשש כי הקונגרס הרפובליקאי יתרפס בפני טראמפ, וכי משרדו יצטרך לשמש קו הגנה אחרון בפני נשיא אוטוריטרי.
שניידרמן, אדם קטן קומה שמדבר מהר ומקמץ במלים, כבר הכיר מקרוב את יכולתו של טראמפ לשבור את החוקים. ב-2013 תבע שניידרמן את טראמפ על עשיקתם של אלפי סטודנטים באוניברסיטת טראמפ - שהתגלתה כהונאה במסווה של לימודי השקעות ונדל"ן. בתגובה טען הטייקון הניו יורקי כי התביעה נגדו היא זדונית, ותבע מיליוני דולרים משניידרמן. ב-2014, "ניו יורק אובזרבר", עיתון שבבעלות חתנו של טראמפ ויועצו, ג'ארד קושנר, פירסם כתבה קטלנית על שניידרמן. "לא הבנתי זאת באותה עת", אומר שניידרמן, "אבל קיבלתי הצצה לגישת האדמה החרוכה שהוא נוקט כלפי מתנגדיו".
בעשרת השבועות שחלפו מאז התחילה כהונתו, טראמפ מתנהג כפי שחזה שניידרמן. בין היתר, הוא ניסה לפגוע באמינות הליך הבחירות באמצעות טענות כוזבות על הצבעה לא חוקית, וכן האשים את בריטניה בריגול אחריו. הוא חתם על צווים אכזריים וחובבניים להגבלת הגירה, וכשהם נתקלו בהתנגדות בתי המשפט - הוא טען כי מדיניות הגבולות שלו אינה עניינם של בתי המשפט.
לפי בודקי העובדות ב"וושינגטון פוסט", טראמפ שיקר או הטעה בדבריו 317 פעמים ב-63 הימים הראשונים שלו כנשיא. "מאז כניסתו לתפקיד התברר באופן מובהק כי הנשיא הזה בז לשלטון החוק, למסורת ולמוסכמות יותר מכל נשיא לפניו שאפשר לזכור", אומר שניידרמן, שהצטרף להתקפה המשפטית על צווי ההגירה.
אף שחששותיו של שניידרמן מהאיום של טראמפ נראים מוצדקים, תחושתו באשר למידת הפגיעות של ארה"בנראית פסימית כרגע. התגובה הנזעמת מצד עיתונאים, עמותות, חברות ומיליוני מפגינים, כמו גם מנהיגי מדינות בארה"ב, התגלתה כלא נוחה לשניידרמן. מערכת הבלמים והאיזונים החוקתיים של אמריקה מחזיקה מעמד טוב יותר משסברו רבים.
כישלון הרפובליקאים בבית הנבחרים, בניסיונם להעביר את חוק הבריאות שעליו ביסס טראמפ את תדמיתו כ"סוגר העסקות הראשי של אמריקה" - מראה כי הנשיא אינו כל יכול.
עם זאת, תבוסתו של חוק הבריאות אינה תעודת כבוד מיוחדת לכוחו של הקונגרס. ההסרה של הצעת החוק לביטול רפורמת הבריאות של הנשיא הקודם, ברק אובמה, נעשתה בגלל התנגדות רחבה מצד הרפובליקאים. 30 חברי קונגרס ששייכים ל-House Freedom Caucus, מהפלגים היותר ימניים במפלגה, התנגדו לחוק וגרמו לפול ריאן, יו"ר בית הנבחרים, לבטל את הגשתו. הם אינם יריבים של טראמפ - רבים מהם דווקא מעריצים אותו. אולם לדעתם החוק המוצע היה דומה מדי לחוק הקיים, והוא הכיל סובסידיות פדרליות רבות מדי לעניים.
למרות זאת, היתה זו מכה מכאיבה לטראמפ. הוא הבטיח להביא לסוף את חוסר התפקוד החקיקתי בקונגרס בעזרת כישורי המשא ומתן שלו. בעקבות הכישלון בחוק הבריאות הוא איים לנקום ולשבש את הפריימריז של כמה מהרפובליקאים שהתנגדו לו. כדי להצליח לצאת מהעניין בכבוד הוא יצטרך לשפר את כישוריו הטקטיים. בנוסף, טראמפ סובל משיעור תמיכה נמוך במיוחד; לפי גאלופ, רק 35% מהאמריקאים חושבים שהוא עושה עבודה טובה.
הלוחמים: בתי משפט, סאטירה ורשת חברתית
בתי המשפט סיפקו בלמים ישירים יותר מאלה של הקונגרס. צווי ההגירה שעליהם חתם היו דרכו של טראמפ לקיים את הבטחותיו במסע הבחירות למנוע כניסת מוסלמים לארה"ב; צווי ההגירה הוסוו כמהלכים נגד טרור - כדי לדלג על משוכת החוקה, שאוסרת להפלות על בסיס דת.
ואולם שני המניעים גם יחד הותקפו בבתי המשפט במדינות רבות, וצווי מניעה הוצאו נגדם בנימוקים חוקתיים והליכיים. טראמפ כינה את השופט הראשון שפסק נגדו, ג'יימס רוברט, שהתמנה בממשל ג'ורג' וו. בוש, "שופט לכאורה". אפילו המועמד שלו לבית המשפט העליון, ניל גורסאץ', סבר שזה מוגזם. "כשכולם מותחים ביקורת על היושרה או המניעים של שופט פדרלי, זה מייאש", אמר גורסאץ' בשימועו בסנאט ב-21 במארס.
התקשורת, פקידי ממשל ומיליוני האנשים שנהרו להפגנות נגד טראמפ (שלמרות הידלדלותן הן עדיין נרחבות למדי) סיפקו ביקורת חוץ־חוקתית כה רבה נגד הנשיא, שיש הסבורים שמערכת חדשה של נשיאה באחריות הולכת ונבנית עליה. "זו הגדרה מורחבת מאוד של בלמים ואיזונים, ונראה שהם עובדים יפה", אמר פרופ' אלן דרשוביץ, מעורכי הדין המובילים בארה"ב וחוקר בתחום המשפטי.
בעולם שמודאג מחדשות מזויפות, הסיקור העיתונאי האיכותי של ממשל טראמפ היה מדהים. "ניו יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט" פירסמו סקופים שבועיים על הידידות המוזרה בין חברי הסגל הבכירים של טראמפ לבין הרוסים; השערורייה אילצה את מייקל פלין להתפטר מתפקיד היועץ לביטחון לאומי, ואת ג'ף סשנס, התובע הכללי, לפטור את עצמו מעיסוק בחקירה של משרד המשפטים בדבר חשדות כי צוותו של טראמפ שיתף פעולה עם האקרים בקמפיין. ההאשמות הקשו על הרפובליקאים בקונגרס להתעלם מהנושא, כפי שהיו מעדיפים.
לאחר עשורים של קרבות בין-מפלגתיים ושל ציפיות דלות מרמת הפיקוח בקונגרס, התגובה של עמותות - שמאל ואחרות - כלפי טראמפ, היתה מרשימה לא פחות. איגוד חירויות האזרחים האמריקאי, שתבע את הממשל על צווי ההגירה, קיבל יותר מ-24 מיליון דולר בתרומות מקוונות בסוף שבוע אחד במארס - פי שישה מהסכום שהוא בדרך כלל מקבל בשנה.
דרשוביץ מצביע גם על מערכות איזונים ובלמים פחות מאורגנות, ביניהן ביקורת ברשתות החברתיות, בעלות ברית ממורמרות וקומיקאים חסרי רחמים. טראמפ עורר לחיים את הסאטירה האמריקאית ואת הקריירה של אלק בולדווין, המגלם את דמותו של טראמפ בתוכנית הטלוויזיה "סטרדיי נייט לייב". "זה יותר בר-חלוף, פחות צפוי או אמין, ולא נראה לעין או שקוף, ויש בזה גם סכנות", הוא אומר. "אבל לראייתי, המערכת הזאת תשמש בלם מספיק חזק עבור הנשיאות הזאת".
זרימת סמכויות מתמדת לבית הלבן
עצוב לחשוב שאמריקה נמצאת במצב שבו אפשר לשאוב עידוד מכך של"סטרדיי נייט לייב" יש תפקיד חוקתי. המערכת שמייסדי ארה"ב יצרו כדי שהזרועות השונות של הממשל ירסנו זו את זו לא צריכה להיות זקוקה לעזרה מחבורת בלוגרים ומשרתי ציבור לא נאמנים. עם זאת, החולשה החוקתית שמצב זה חושף, ושבחירתו של טראמפ היא סימפטום שלה, היתה ניכרת זה זמן מה.
עברו ארבעה עשורים מאז הזהיר ההיסטוריון ארתור שלזינגר בספרו "The Imperial Presidency" (הנשיאות האימפריאלית) מפני ריכוז סמכויות של הזרוע המבצעת, שתהיה "כל כך נרחבת ורודנית, שתגרום לטרנספורמציה רדיקלית של המסורת הפוליטית". הספר היה להיט, אולם הוא לא הצליח לבלום את הזרימה המתמדת של כוח וסמכויות לבית הלבן, שנמשכה תחת כל נשיא מאז. הממשל השתלט על תחומים רבים שהיו אמורים להיות בתחום הקונגרס, כמו קביעת תקנים של זיהום תעשייתי, פיקוח על מערכת הבנקאות ואפילו הכרזה על יציאה למלחמה - וכך תפח המנגנון הנשיאותי.
ככל שהמנגנון הנשיאותי גדל, הוא נהיה פוליטי יותר; תחת ג'ון פ' קנדי, היו 196 תפקידים בממשל, שאותם מינה הנשיא בכפוף לאישור הסנאט, וכעת יש 1,212 כאלה. הריכוזיות מתפתחת. בשנות ה-30 הקונגרס אישר בטובו לפרנקלין ד' רוזוולט להסתייע בשישה עוזרים נשיאותיים; הנשיאים האחרונים פיקדו על צבא של יותר מ-500 אנשי סגל, שמשימתם היא להבטיח כי מנגנון הממשל יכופף את ראשו בפני רצון הנשיא, ושהוא יקבל את הקרדיט כשזה קורה. בכך השתנה אופיו של הממשל - ממתווה מדיניות על בסיס שיקול דעת למנגנון חסר לאות למילוי הבטחות הבחירות של הנשיא.
כלים ליישום משטר רודני
בשנים האחרונות נשיאים ניכסו, על חשבון הקונגרס, גם סמכויות במדיניות החוץ ובחירויות האזרח. בכך הם חשפו את עצמם להתנגדות מצד בתי המשפט. אלא שהם מיתנו אותה באמצעות גיוס סוללה של עורכי דין מהשורה הראשונה, ששימשו יועצים לבית הלבן; לאובמה היו כמעט 50 כאלה. התוצאה היתה התדיינות משפטית אינסופית להרחבת סמכויות הנשיא, שבידיים חסרות מעצורים יכולה לשמש כתיבת כלים ליישום משטר רודני. בעקבות הדוגמה שהציבו בוש הבן ואובמה, הנשיא יכול לצוות על אזרחים אמריקאים להיהרג במשימות סודיות בחו"ל, להחזיק עצירים זרים ללא הגבלת זמן וללא כתב אישום, ולשפוט אותם על בסיס על ראיות שהמדינה אינה נדרשת לחשוף.
אף שהביעו חששות מדי פעם, גם הליברלים וגם השמרנים הריעו בהתלהבות לניכוס הסמכויות בידי הנשיא. "אני רוצה לחזק את הנשיא הדמוקרטי הנוכחי בגלל שהוא נשיא", אמר ניוט גינגריץ', היו"ר הרפובליקאי לשעבר של בית הנבחרים, שכיהן תחת ביל קלינטון. אקדמאים משני צידי המתרס טענו לעתים כי את הסיכונים של סמכויות יתר מצדיקה זכותו הדמוקרטית של הנשיא למלא את המנדט שניתן לו. חוסר התפקוד של הקונגרס, שתפקיד החקיקה והפיקוח שלו הידרדר לכדי מפגני שבטיות צעקניים (שגינגריץ' אשם בהם לא מעט), סייע לחזק את המסקנה הזו. אם הקונגרס אינו מחוקק - מי אמור לשלוט בארץ?
רעות חולות אלו מחזקות זו את זו. הקונגרס, גוף שהאבות המייסדים של האומה ראו בו סכנה גדולה כל כך עד שפיצלו אותו לשניים, נמצא במצב של מורל הרוס והתקוטטות מפלגתית בלתי נתפשת. בדרך זו נשחקו הנורמות הדמוקרטיות, שבהן תלויה מערכת הבלמים והאיזונים. כך, לדוגמה, ב-2013 ביטלו הדמוקרטים את הפיליבסטר, למעט הצבעות על מינויים לבית המשפט העליון. כעת, משהם במיעוט, הרפובליקאים הולכים לקעקע את אמצעי ההגנה האחרון הזה, שנמצא בידי מפלגת המיעוט.
חשבונאות מפלגתית, מציאות חלופית מבוססת אינטרנט ושיטת הפריימריז שמעודדת קיצוניים - כל אלה מטים את הפוליטיקה האמריקאית לקצוות הקיצוניים. נוסיף זאת לכוחו הגדל של הנשיא ולהתפוררות הבלמים החוקתיים - והסיכון שמשהו ישתבש בבית הלבן הוא מוחשי. ב-2010 חזה ברוס אקרמן, חוקר בתחום המשפטים מאוניברסיטת ייל, כי "זה רק עניין של זמן לפני שאמריקה תבחר בנשיא כריזמטי שיהפוך את המנגנון הפקידותי לפוליטי, וידרוס ברגל גסה את שלטון החוק".
בהקשר הרחב הזה, המגבלות המוטלות על טראמפ אינן מרגיעות. הנשיאות שלו היא צעד צפוי בתהליך של נסיגה דמוקרטית, שבה גישתו חסרת המעצורים למנהיגותרק מואצת. כדי לבלום את הנסיגה הזו יידרשו רפורמות משמעותיות, שיכללו בלמים חדשים למוסד הנשיאות, קונגרס משוקם ומפלגות פוליטיות המשוחררות משבי הקיצוניים. כל זה נשמע בלתי אפשרי כיום. לכן יש לתהות עד כמה יוכל טראמפ להמיט נזק, גם אם ימשיך להיות מרוסן באותם הכוחות שדרשוביץ ואחרים מתנחמים בהם.
למרות ההשוואה התכופה לנשיא ריצ'רד ניקסון, טראמפ הוא הרבה פחות מוכשר ממנו. ניקסון היה פושע מתוחכם וחרוץ, ואילו טראמפ הוא "קוטר" שנראה כי אפילו עכשיו אינו מודע למורכבות התפקיד שלו ולגודלו. אולם הוא ויועציו ישתפרו. במקרה של איום לביטחון הלאומי, לדוגמה, התיאבון של טראמפ לכוח, ותשוקתו להוכיח את עצמו בעניין המוסלמי, יניבו תוצאות מעוררות חרדה.
טראמפ רוצה להטיל משמעת על המנגנון הממשלתי בדרכים החביבות עליו. מידת הצלחתו תלויה בעיקר בבחירות האמצע לקונגרס. גם אם התמיכה הציבורית בו תישאר נמוכה, ציבור הבוחרים מקוטב, ויש סיכוי טוב שהרפובליקאים יישארו רוב בשני בתי הקונגרס. בנוסף, טראמפ צריך למנות 100 שופטים פדרליים, ואולי אפילו עוד שופט לבית המשפט העליון - מהלכים שיחזקו אותו משמעותית. אם חקירת ה-FBI בעניין קשריו עם רוסיה תעלהממצא רציני, קונגרס רפובליקאי לא ישוש לנסות להדיח אותו.
תרומתו של טראמפ לדעיכתן של הנורמות הדמוקרטיות כבר ניכרת. בכל פעם שהוא מטנף על מוסד או משקר לגבי נשיא קודם, עמית או יריב - מסגרתה הדמוקרטית של אמריקה מתערערת. חלק מהנזק עלול להיות קבוע. בעבר, הגינות בסיסית היתה בעלת ערךבפוליטיקה האמריקאית, ואז בחרו 63 מיליון אמריקאים באדם שהתפאר ביכולתו לתקוף נשים. מקובל היה להניח שנשיא מכהן יפרסם את שומת המס שלו ויתנתק מעסקיו הפרטיים. טראמפ לא עשה זאת, ואין לו בעיה לגרוף רווחים מנשיאותו.
כפי שדיווח "וושינגטון פוסט", הוא בילה כמעט שליש מזמנו כנשיא במגורים הממותגים בשם טראמפ, כולל אתר הנופש מאר-א-לאגו בפלורידה, שבו חברי המועדון יכולים לראות את הנשיא דן בשיגורי טילים של צפון קוריאה במהלך אכילת סלט. משום שמלון טראמפ אינטרנשונל סמוך לבית הלבן, מתארחים בו נציגי מדינות זרות, ועל כך טראמפ חטף תביעה.
מומחים משפטיים ציינו באחרונה כי בנג'מין פרנקלין ביקש את אישור הקונגרס במאה ה-18 לקבל קופסת טבק הרחה מעוטרת אבני חן כמתנת פרישה ממלך צרפת. המרחק והערפול בדבר התקדים הזה מדגימים את הקושי העיקרי של שימוש בחוק לריסון התנהגות הנשיא - אף אחד אף פעם לא ראה משהו דומה למה שעושה טראמפ.
ייתכן שטראמפ ירוסן בכל מקרה. תגובותיהם החריפות של בתי המשפט, המדינות, המנגנון הממשלתי ושל מגוון עמותות להתנהגות החריגה של טראמפ מאותתות כי הדמוקרטיה תוססת יותר מהמצופה. ייתכן שיום אחד נחשוב שהיה מגוחך לחשוב שדמות כל כך לא רצינית כמו טראמפ היתה כה מאיימת. אולם אפילו במקרה הטוב ביותר, יידרש יותר מזה כדי להשיב את המערכת הדמוקרטית של אמריקה למצב בטוח. זה ידרוש יותר מהפגנה של מיליון אנשים, שופטים שקולים, או קונצנזוס לאומי על הדרך קדימה - בדיוק הדברים שחסרים כעת באמריקה.
הודעות חשובות
תודה על הסקירה שחקן. אני כמובן לא מעורה בכל...
תודה על הסקירה שחקן.
3cf היום, 08:12אני כמובן לא מעורה בכל הפרטים המודיעיניים ולא יודע כמה המערכה מול איראן הייתה נחוצה, אבל מה שבטוח זה שהיא תעלה למדינה המון כסף ותחזיר אותנו עוד יותר אחורה מבחינת מסים וגרעון......