x
  • כסף זה אופי

    מחקרים חדשים, ארוכי שנים ומקיפים, מוכיחים: עשירים מרמים יותר, אמפתיים פחות לסבל, מתחשבים פחות בזולת, עושים יותר עבירות תנועה, בטוחים שאחרים נחותים מהם ומנותקים מהציבור הרחב. בראיונות למוסף כלכליסט מסבירים החוקרים למה התופעה רק תחמיר

    טלי שמיר, ניו יורק


    אתם נכנסים לבית קפה, מזמינים קפה ומאפה, מגישים למוכר שטר של 20 שקל ומקבלים עודף מ־50. האם תספרו למוכר על הטעות - או שתכניסו את הכסף לכיס?

    תלוי כמה כסף יש לכם. על פי החוקר פול פיף, דווקא ככל שלאנשים יש יותר כסף והם משתייכים למעמד גבוה יותר, הם נוטים יותר מעניים לקבל החלטות לא מוסריות, לא להחזיר עודף שניתן בטעות, לקחת דברים ששייכים לאחרים, לטעון שחמדנות חשובה מעזרה לזולת, לשקר במשא ומתן ולרמות כדי לשפר את סיכוייהם לזכות בפרס.

    המסקנה הזאת מבוססת על מחקר מקיף שכלל את שאלת העודף, לצד מגוון רחב ומעמיק של שאלות נוספות ומדדים מורכבים בקרב מאות נבדקים. באחד הניסויים, למשל, הושיבו החוקרים את המשתתפים מול משחק מזל ממוחשב, ש"גלגל" קובייה אחת חמש פעמים. הם התבקשו לדווח על סכום כל התוצאות, ונאמר להם שככל שהסכום גבוה יותר - כך יגדלו סיכוייהם לזכות ב־50 דולר. המשחק תוכנת מראש לסכום קבוע של 12, אבל עשירים נטו לדווח על תוצאה גבוהה מ־12. כלומר הם שיקרו, ורק כדי לזכות ב־50 דולר. ולא מדובר בהבדל זניח: בני המעמד הגבוה נטו לרמות פי שלושה מבני המעמד הנמוך. בניסוי אחר נשאלו הנבדקים אם ישקרו למועמד בראיון עבודה כדי שהוא יקבל משכורת נמוכה ככל האפשר ואילו הם יזכו בבונוס, ושוב התקבלה תוצאה דומה: שיעור בני המעמד הגבוה שאמרו שישקרו היה גבוה משיעורם בקרב בני מעמדות אחרים.

    פול פיף צילום: Emilie Raguso

    לפני כחודש וחצי, בתום שש שנות עבודה, התפרסמו ממצאי המחקר האחרון של פיף ב"PNAS", כתב העת של האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית, ונפלו כמו פצצה על אמריקה המחולקת ל־99% ו־1% ועל שאר מדינות המערב, שמתחילות להבין את עומק האי־שוויון שמפלג אותן. העבודה המקיפה של פיף, דוקטורנט לפסיכולוגיה חברתית מאוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, נתנה פתאום גושפנקה לתחושה שבשנה האחרונה הבעירה את העולם.

    "כששותפיי ואני התחלנו את המחקר שמנו לב שיש הרבה מחקרים פסיכולוגיים על הבדלים בין תרבויות, אבל כמעט אף אחד לא חקר איך מעמד חברתי יוצר תרבויות שונות", מספר פיף בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "כשחושבים על זה, הרי כל הדברים הבסיסיים בחיים משתנים לא רק אם אתה, נגיד, אמריקאי או סיני - אלא גם אם אתה עשיר או עני. הבית שאתה גר בו, המכונית שאתה נוהג בה, האוכל, בתי הספר, המועדונים - הכל שונה. אז התחלתי לחשוב על מעמד חברתי כתרבות".

    ההבדל המוסרי שמצא בין התרבויות, תרבות העשירים ותרבות העניים, היה מפתיע מאוד - יש איזו תפיסה בסיסית של עניים כפחות מוסריים, ו"יש לנו מאה שנה של ספרות כלכלית ופסיכולוגית שמדברת על מה שנסיבות קשות עושות לאנשים" - ובו בזמן גם כמעט מתבקש, מתחבר לאיזו אינטואיציה המונית. הפרסום האדיר שלו זכו הממצאים, ב"ניו יורק טיימס", CNN, פוקס ניוז וכלי תקשורת מובילים אחרים בארצות הברית ובעולם, גרר שלל תגובות שהבהירו כמה מפתיעים ולא־מפתיעים הממצאים.

    מצד אחד, פיף מקבל בשבועות האחרונים אינספור אימיילים מקושטים בקללות שטוענים בעיקרם שהעבודה שלו היא "בולשיט ליברלי", ומצד שני הוא מקבל הרבה יותר אימיילים מחזקים. "מה שהכי הדהים אותי הוא שחשבתי שאנשים מהתחום שלי יקראו על המחקרים ויגידו: 'הממ, מעניין מאוד'", הוא מספר, "אבל לא תיארתי לעצמי שמאות על גבי מאות אנשים יכתבו לי ויתקשרו אליי ויגידו: 'סוף סוף מישהו עושה את זה' ויציעו את עזרתם. עשיתי משהו שמוצא חן בעיני אנשים - וזה משהו שכל חוקר רוצה לחוות - אבל מעבר לכך אני מבין היום כמה מחקר על חוסר שוויון נוגע בבסיס החוויה האנושית".

    ומעבר לכך, הממצאים שלך הם משהו שהרבה אנשים מאמינים בו גם בלי מחקרים פסיכולוגיים.
    "כן, יש הרבה אנשים שאומרים לי: 'מה היית צריך לעשות על זה מחקר? זה מובן מאליו! כמה שנים עבדת על זה, טמבל? יכולתי להגיד לך את זה לפני שש שנים ולחסוך לך את העבודה'. בשבוע שעבר הרציתי מול כמה מאות אנשים ושאלתי: 'כמה מכם הופתעו מהתוצאות האלה?' ורובם אמרו 'לא הופתענו'.

    האם עשירים הם פחות מוסריים?

    "אבל אז שאלתי: 'נניח שהיו שני אנשים בשני חדרים - אחד עשיר מאוד ואחד עני מאוד - והם היו משחקים משחק, ואנחנו היינו יכולים לראות אותם באמצעות מצלמה. מי הייתם מהמרים שירמה יותר?'. רוב האנשים השיבו שהיו מצפים שהאיש העני ירמה יותר. אז יש לנו הרגשה אינטואיטיבית שהעשירים פחות מוסריים, אבל מה לגבי הסטריאוטיפ שהעניים אחראים ליותר פשעים ושהם ינצלו הזדמנויות לגנוב? זה סטריאוטיפ חזק לפחות, אם לא יותר, מזה שהעשירים לא מוסריים".

    כסף קונה נרקיסיזם והסתגרות

    פרופסור קתלין ווהס צילום: Bryan J Koop

    כמו שומעיו, גם פיף (30) לא ניגש למחקר הזה נקי מדעות קדומות ותפיסות אינטואיטיביות. ואת אלה שלו הוא פיתח בישראל: פיף, בהאי, גדל בחיפה להורים שעבדו כמתנדבים בגנים הבהאים בעיר. רק בגיל 17 עזב לארצות הברית, לקולג', אבל הוא מספר שישראל היא עדיין בית עבורו והוא מבקר כאן בקביעות. החינוך שקיבל בקהילת המתנדבים שוחרת השלום, המוסר והשוויון עיצב את תפיסת עולמו, כמו גם לימודיו בבית הספר האמריקאי בכפר שמריהו. "הלכתי לבית ספר עם חבורה של ילדי דיפלומטים", הוא נזכר, "להורים שלהם היו הבתים הענקיים האלה, הייתי ישן אצלם ולא האמנתי שזה משהו שאנשים גרים בו. תמיד התביישתי להזמין ילדים אל הדירה הקטנה שלנו. לא עשיתי לעצמי ניתוח פרוידיאני, אבל אני בטוח שזה כיוון אותי מאוד לשים לב לסטטוס ולעושר".

    וזה לא הופך אותך למשוחד?
    "המוטיבציה שלי היא לא מלחמת מעמדות. המוטיבציה שלי היא מדע. כן, אני מגיע מברקלי, מוסד שמאלני עם נטיות ליברליות, אבל אני מעוניין בתיעוד מדעי של איך עושר ועוני מעצבים את ההתנהגות. לנתונים אין דעה, הם פשוט הנתונים. אם התוצאות היו אחרות אולי הייתי מרגיש אחרת לגביהן והייתי נלהב פחות, אבל אני לא יכול להמציא את הנתונים".

    והנתונים אינם משתמעים לשתי פנים. פיף ופרופ' דאצ'ר קלטנר, ראש המעבדה לאינטראקציה חברתית בברקלי, ביצעו בשנים האחרונות עשרות מבדקים ומחקרים מסוגים שונים שבחנו איך העושר והסטטוס החברתי מעצבים את הפסיכולוגיה ותפיסת העולם של בני אדם, והצביעו כולם על אותה מגמה.

    כך, 12 המחקרים הראשונים עסקו ביחס אל האחר - ופעם אחר פעם הראו תוצאות דומות. "בגדול, המחקרים שעשינו בתחילת הדרך הראו שככל שהסטטוס שלך גבוה יותר - כלומר ככל שיש לך יותר כסף, עבודה טובה יותר וחינוך טוב יותר - כך סביר יותר שתהיה מרוכז בעצמך, שתעדיף את עצמך על פני הסביבה והאנשים האחרים בה", מספר פיף.

    דניס קוזלובסקי לשעבר מנכ"ל ענקית התעשייה האמריקאית טייקו, הורשע עם סמנכ"ל הכספים בגניבת 150 מיליון דולר מהחברה צילום: בלומברג

    באחד הניסויים הראשונים שלו נתן פיף לנבדקים 10 דולרים וביקש מהם לחלוק אותם, כרצונם, עם שותף אנונימי. "זה היה מבחן נדיבות, בדקנו מי ייתן יותר - העניים או העשירים?", הוא אומר, "העשירים כי יש להם יותר ו־10 דולרים זה כלום בשבילם, או העניים כי הם יותר רגישים לאחרים? מה שמצאנו הוא שאנשים ממעמד נמוך נתנו 7 דולרים בממוצע, והעשירים נתנו 3 דולרים בממוצע. זה הפתיע אותנו בהתחלה.

    "באופן כללי מצאנו שוב ושוב שאנשים ממעמדות גבוהים פחות אמפתיים כלפי אחרים. כשהם רואים תמונות של אנשים סובלים פחות סביר שהם ירגישו חמלה, הם נוטים פחות להראות סימנים פיזיולוגיים שמיוחסים לסימפטיה. אפשר למדוד את זה למשל בקצב הלב שלהם. באינטראקציות עם זרים, אם אנחנו מביאים אותם למעבדה והם מכירים שם מישהו חדש, אנשים עשירים לא יוצרים קשר עין, לא מחייכים, הם נוטים יותר לבדוק את הסלולרי שלהם, לקשקש על ניירות, הם לא מושקעים בתקשורת. בקרב אנשים ממעמדות נמוכים לעומת זאת מצאנו יותר חמלה, יותר נדיבות, יותר רגישות והתכווננות למצבו של האחר. למה? אנחנו סבורים שזה משום שיש להם פחות משאבים והם תלויים יותר ביחסים החברתיים כדי להסתדר בעולם".

    מעמד מייצר ניתוק והתנשאות

    גם אם יש עדיין מי שחושדים במוטיבציה של פיף ובמסקנות שלו, העובדה היא שהמחקר שבוחן את ההבדלים בין תרבות העשירים לתרבות העניים מתפתח גם מחוץ לאוניברסיטת ברקלי. מאז 2006 פרופ' קתלין ווהס, חוקרת שיווק מאוניברסיטת מינסוטה, עורכת ניסויים שנועדו לבדוק איך כסף משפיע על התנהגותם של בני אדם. המסקנות של ווהס דומות לאלה של פיף, גם אם פחות חד־משמעיות: "רמזים לכסף מפחיתים את האלטרואיזם, וגורמים לאנשים לעבוד קשה יותר וזמן רב יותר בדרך להשגת המטרות שלהם", אומרת ווהס ל"מוסף כלכליסט".

    מימין תומס וריימונד קווק. ב-2008 הדיחו את אחיהם וולטר מניהול החברה ובשבוע שעבר נעצרו בחשד לשחיתות, לאחר שוולטר הפליל אותם צילום: בלומברג

    איך בדיוק מדדתם את זה?
    "גרמנו לאנשים לחשוב על כסף בכמה דרכים שונות: על ידי חשיפתם לתמונות של שטרות, החזקת מזומן או פתירת תשבץ שהכיל ביטויים הקשורים לכסף. אחך כך מדדנו את הרצון שלהם לעזור, את הרצון להיעזר באחרים ואת הרצון להיות קרובים לאחרים. מה שמצאנו הוא שתזכורת מעודנת של כסף גורמת לאנשים לחשוב שהם רוצים להיות לבד, לעזור לאחרים פחות ולרצות פחות עזרה. אנחנו קוראים לזה 'מצב של סיפוק עצמי'. זה לא שהם אנוכיים, אבל הם עצמאים מאוד כשהם פועלים כדי להשיג מה שהם רוצים - ומצפים שאחרים יעשו כמותם. שני דברים הפתיעו אותי במיוחד: שתזכורת כזאת מעודנת של כסף הביאה לכאלה תוצאות משמעותיות; ושאנשים שכסף נמצא להם במחשבה יתעניינו יותר בלעזור לעצמם מלאחרים".


    במעבדה מראים החוקרים שהניכור הזה יכול להגיע רחוק מאוד. בניסויים מאוחרים יותר הראו ווהס ושותפיה למחקר שכאשר אנשים חושבים על כסף הם חברותיים פחות ונוטים יותר להסכים עם אמירות דרוויניסטיות לא שוויוניות כגון: "יש קבוצות אנשים שהן פשוט נחותות מאחרות" ו"יש אנשים שמגיע להם שיתייחסו אליהם כמו חיות".

    פרופ' אדם וויטז, מומחה לפסיכולוגיה ששיתף פעולה עם ווהס בניסוי האחרון, טוען שהסיבה לכך שאנשים עם כסף מרוכזים בעצמם היא שאלטרואיזם הוא תכונה שמצריכה אנרגיה, ואנשים עם כסף מרגישים מספיק בטוחים בעצמם מכדי להוציא את האנרגיה הזאת: "אין להם מוטיבציה לבזבז משאבים על חמלה כלפי אנשים אחרים".

    על פי התיאוריה הזאת, כשמארי אנטואנט הציעה שהרעבים ללחם יאכלו עוגות; כאשר אהוד ברק מכר את דירת הפאר שלו ואמר: "צברתי את רכושי בעמל רב"; או כשמיט רומני, המועמד בפריימריז הרפובליקניים לנשיאות ארצות הברית, הסביר בזמן הקמפיין שלו "אני לא מודאג לגבי מצבם של העניים מאוד" - הם הרגישו מספיק מוצפים בכסף, שהמנגנונים הפרימיטיביים שלהם לא ראו שום צורך להשקיע אנרגיה בהסתכלות על מצבו של הזולת או בבדיקת האופן שבו האמירות האלה עשויות להישמע בעיני אחרים.

    עושר גורר מוסר חלש, לא להפך

    סדרת הניסויים החדשה של פיף לוקחת את הנטייה של בעלי ממון לשים את עצמם לפני אחרים צעד אחד קדימה. "שאלנו את עצמנו: אם אנשים ממעמד גבוה יותר מרוכזים בעצמם, האם זה אומר שהם ייטו יותר גם להתנהג בצורה לא אתית כדי לשרת את האינטרסים שלהם? בהתחלה בדקנו את הרגלי הנהיגה של אנשים. השתמשנו במכונית שלהם כמדד שמשער את עושרם - זה לא מושלם, אבל אם אתה נוהג בלקסוס יש סיכוי טוב שאתה יכול להרשות אותה לעצמך - ומצאנו שנהגים עשירים לא מצייתים לחוק פי שלושה־ארבעה מאחרים, בין אם זה בעקיפות או בכך שאינם עוצרים להולכי רגל במעבר חציה, שני דברים שאינם חוקיים פה בקליפורניה".

    העובדה שנהגים עשירים נוטים פחות לציית לחוק עשויה להיות קשורה לכך שאין להם בעיה פיננסית לשלם קנסות. אבל בניסוי הבא העמידו החוקרים את המרואיינים מול דילמות מוסריות קטנות - האם לגנוב נייר מדפסת ממקום העבודה? האם לרמות במבחן? האם לקחת את העודף שקיבלתם בטעות? - ומצאו שלפי תשובותיהם, העשירים עדיין נוטים לרמות יותר.

    נינה וואנג. האישה העשירה באסיה עד מותה ב-2007 צילום: איי אף פי

    אולי עשירים פשוט יותר כנים, והודו שיעשו את מה שגם אחרים היו עושים אך לא מודים?
    "זה בדיוק מה שאנחנו חשבנו. אז החלטנו לבדוק בפועל אם הם מרמים, ועשינו את הניסוי עם משחק המחשב והתוצאה הגבוהה מ־12. ראינו בפועל שאנשים ממעמד גבוה שיקרו פי שלושה מאנשים ממעמד נמוך, וכל זה בשביל פרס של 50 דולר".

    ואין כאן בעיה של ביצה ותרנגולת, מה קדם למה - ההתנהגות או הכסף?
    "אכן אפשר לשאול אם זה שאתה ממעמד גבוה אומר שתרמה, או שמשום שאתה לא מוסרי מראש הסיכוי שלך להתעשר גבוה יותר", הוא אומר, ומודה שהרי בסופו של דבר עשירים של ממש לא הגיעו לניסויים במעבדה. ובכל זאת, רבים מהנבדקים היו צעירים בני מעמד גבוה, עובדה שיכולה לפתור את סוגיית הביצה והתרנגולת. "הרבה מהנבדקים שלנו הם סטודנטים, אלה לא אנשים שהתעשרו.


    "ועשינו ניסוי נוסף: אמרנו, בואו נביא אנשים למעבדה, גם אנשים עניים, נעשה מניפולציה שתגרום להם להרגיש עשירים ונראה איך זה גורם להם להתנהג. גרמנו להם להרגיש שהם ממעמד גבוה - הצגנו להם סולם שמייצג את המעמדות בחברה, ואמרנו להם להשוות את עצמם לאנשים בתחתית, אלו עם הכי פחות כסף, העבודות הכי גרועות וההשכלה הכי נמוכה. זה מיד גורם לרוב האנשים להרגיש שהם ממוקמים די גבוה בסולם הזה. 20-15 דקות אחר כך הראינו להם במסדרון צנצנת סוכריות ששייכות לילדים. אמרנו להם שהם יכולים לקחת סוכריות אם הם רוצים - אבל גרמנו להם להרגיש שזה קצת לא בסדר כי הסוכריות הרי מיועדות לילדים. אנשים שהרגישו עשירים לקחו פי שניים יותר סוכריות מאלה שהרגישו עניים. בפסיכולוגיה זה הבדל עצום".

    אם כך, גם אם אני אתעשר מחר איהפך לאדם פחות מוסרי?
    "קשה לצפות התנהגות על בסיס אינדיבידואלי, אבל בגדול כן. בין אם התעשרת בעצמך או נולדת לתוך כסף, בין אם התעשרת לפני 20 שנה או זכית בלוטו אתמול - אנחנו מוצאים את אותן תוצאות. אין שחיתות הכרחית בעושר, זאת פשוט תוצאה פסיכולוגית של עלייה בהון ובסטטוס".

    ואין איך לצאת מההשחתה הזאת

    למה זה קורה, בעצם? הדברים עשויים להיות קשורים לאופיו המיוחד של הכסף, שהתשוקה שלנו אליו שונה מתשוקות אחרות. "כסף אפשר לרצות ללא גבול, בניגוד לתשוקות לדברים שהן מוגבלות, שכרוך בהן אופק של סיפוק או אפילו גבול של יותר מדי, שמעבר לו הנחשק נהפך לבלתי נסבל", כתב ד"ר נועם יורן בגיליון האחרון של כתב העת "מפתח" שמוציאה אוניברסיטת תל אביב, "אף פעם אין 'יותר מדי' כסף".

    לפיף יש כמה הסברים לממצאים שלו. "אולי יש לעשירים מספיק כסף בשביל לשאת בתוצאות של ההתנהגות שלהם, למשל לשלם דו"חות. אולי הם לא אתיים בעבודה כי הם מנהלים והם רגילים לעבוד באופן עצמאי ופחות מודעים להשלכות של הדברים על אנשים אחרים. יכולות להיות כמה תשובות לשאלת הסיבות, אבל לא את זה חיפשנו במעבדה. מה שאנחנו מדדנו הוא את הערכים שלהם, בעצם ביררנו מה מוסרי וחיובי בעיניהם.

    ליאונה הלמסלי. הורישה לכלב שלה 12 מיליון דולר צילום: איי פי



    "כשעשינו את זה ראינו שאנשים ממעמד גבוה נטו להגיד שרדיפה אחר האינטרסים החומריים שלהם שדוחקת את טובת האחר - מה שחוקרים מכנים חמדנות - היא מוסרית וטובה. אם כך, חשבנו, אם ההבדל נעוץ בגישה כלפי החמדנות ולא באיזו שחיתות פנימית של אנשים ממעמד גבוה, הרי שאם נגרום לעניים לראות בחיוב את החמדנות, גם הם יהיו לא אתיים. וזה מה שעשינו: הבאנו אנשים וביקשנו מהם לכתוב רשימה של שלושה דברים שטובים בחמדנות. בקבוצת הביקורת ביקשנו מאנשים לכתוב שלושה דברים שקרו להם באותו יום. במבחני מוסר לקבוצת הביקורת ראינו את ההבדל שמצאנו במחקרים אחרים בין עשירים לעניים, העשירים היו פחות מוסריים. אבל בקבוצה של הנבדקים שהתבקשו לכתוב מה טוב בחמדנות ההתנהגות הלא מוסרית בקרב עניים הרקיעה שחקים - והגיעה לרמות של בני המעמדות הגבוהים. זה מראה שאם אתה משנה את הערכים, אתה יכול לשנות את ההתנהגות".

    כשאני מנסה לדבר עם פיף על חטאים של עשירים ספציפיים, הוא נזהר ומסתייג. "זאת מגמה, קורלציה, אבל זה לא 100%. זה לא שכל העשירים חושבים ככה, אבל יותר עשירים מעניים חושבים ככה".

    ובכל זאת, ממה נובעת המגמה?
    "יכולות להיות לזה סיבות רבות. יכול להיות שיותר עשירים למדו במוסדות כמו בתי ספר למינהל עסקים, שבהם אנחנו יודעים שמלמדים אנשים על יתרונות התחרותיות והקפיטליזם. יש הרבה מחקרים על מה לימודי כלכלה עושים לעולם הערכים וסדרי העדיפויות של אנשים. המאמר של גרג סמית (מנהל בכיר בבנק ההשקעות גולדמן זאקס שהתפטר ובחודש שעבר חשף ברעש גדול את הרוח הבעייתית של החברה ביחסה לכסף וללקוחותיה) מצביע על זה: כשאינטרס אישי ותאוות בצע הם הערכים היחידים - יש לזה אפקט מאוד משחית על ההתנהגות המוסרית.

    "אני חושב שיש גם אפקט פסיכולוגי, ככל שהסטטוס שלך עולה הערך העצמי שלך עולה, ואתה מתחיל לחשוב על עצמך כחשוב יותר מאנשים אחרים. ועוד דבר - לאנשים ממעמד גבוה יש יותר שליטה בחיים שלהם, יותר פריבילגיות. אם יש מיתון הם יכולים לסמוך על עצמם, כך שהם פחות זקוקים למערכות יחסים, הם פחות תלויים באחרים ולכן אני חושב שהם מפתחים סוג של עצמאות - אתה לא צריך אנשים אחרים, כך שאתה נעשה פחות רגיש לאיך שהפעולות שלך משפיעות על אחרים".

    החטאים המוסריים שתיעדתם קטנים מאוד. האם אתה יכול להסיק מגניבת סוכריות לנוכלות בקנה מידה משמעותי?
    "ללא ספק. כי אם אנשים מוכנים להפר את החוקים גם בדברים כל כך קטנים, כשמדובר בסך הכל ב־50 דולר, אז תארי לך מה קורה כשהפוטנציאל גדול יותר, כשמדובר באלפי דולרים או מאות אלפי דולרים? זה יהיה רק יותר דרמטי. אני לא יכול לעשות ניסויים עם ברנרד מאדוף או להיכנס לגולדמן זאקס ולחקור את זה, אבל זה חייב להיות המצב.

    "המקומות היחידים שבהם זה לא יקרה הם כשיש מחיר ישיר מאוד לדברים, תוצאות להתנהגות לא מוסרית, אבל אנחנו יודעים שהרבה פעמים בארגונים וחברות אין תוצאות כאלה. אנשים לא משלמים מחיר על התנהגויות לא אתיות כל עוד הם עושים את זה לטובת הרווח הכלכלי".

    אבל פיף אופטימי. הוא מנסה לחפש במעבדה דרכים קטנות, לא מורגשות, להשפעה, למשל כאלו שיתגמלו על שיתוף פעולה וכך יצליחו להוציא עשירים מהבועה. זה נשמע נאיבי, אבל פיף מאמין שזה יכול לעזור לשבור את המגמה. "אם חוסר שוויון הוא משהו שמטריד אנשים - העובדה ש־60%-70% מההון מרוכזים בידיים של 1% - אז חשוב לדעת שהדפוסים האלה לא ישנו את עצמם באופן טבעי. למעשה הם יביאו לכך שריכוז העושר רק יגבר, כי אלה שיש להם יותר רוצים יותר, וגם מוכנים להפר חוקים בשביל זה".

    מקור המאמר: 0

  • נתוני מסחר

  • מובילי צפיות ומעקב

    משתמש מספר עוקבים מספר צפיות
    תיקי מניות של חברי האתר
  • המניות הפופולאריות באתר

    דירוג שם מנייה מס' מנייה

    אין לך הרשאה

    אין לך הרשאה

  • תגובות אחרונות בתיקי המניות

מידע ונתוני מסחר -למשתמשים מחוברים בלבד. הרשמה/התחברות