עופר נקש

אנחנו בני הרגשה, כי החוש שלנו הוא הרצון ליהנות, הרגשה. בכללות אנחנו מדברים על הרגשת תענוג או על הרגשת ייסורים, שזה מה שקובע את כל החיים שלנו, הרגשת החיים. אבל כדי לפתח את החוש הזה ולתת לו מילוי בלתי מוגבל, שירגיש את עצמו מעל כל ההגבלות של העולם הזה. אנחנו צריכים לפנות למקור המילוי, לשורש שלנו.

כל צורות הקשר ואופני הקשר , הפעולות שיש בין כל החלקים, הם הרכבות של מבנה הנשמה שלי. שמתחברים ומשלימים את ייעודם, על ידי פעולת האור שממלא בכל רגע כל הרגשה שמתפתחת בנו. אנחנו ודאי מדברים על תהליך הדדי, אמנן שהתהליכים הם בחלקם מודעים ובחלקם פחות מודעים. כל מדרגה והבחנה שאנחנו עוברים, רק בסופה היא משיגה את ההכרה הדרושה להבין כל מה שהיא עברה. וכך חוזר חלילה.

רגשות, מילוי, תלוי בעקרון מאוד פשוט ושונה ממה שאנו מורגלים בעולמנו. חלל, חסרון. אנחנו תמיד צריכים לדאוג להקדים חסרון לדרישת האור, כביכול צריכים לשכנע אותו שאנחנו באמת רוצים אותו. דוגמא קיצונית ופשוטה, ללא הרגשת רעב כל מטעמי העולם יראו תפלים.

הרגשה זה לא עניין פשוט לסרטים רומנטיים בלבד, מדובר במערכת שמייצבת לנו את כל הרגשת המציאות. וזו המתנה הגדולה שיש לאדם בכדי להתעלות בהרגשת אושר ושלמות, של כל אחד לפי מידת ההשתוקקות שלו. שמבוססת אך ורק על ידי הרגש. בשונה קצת ממה שמקובל, השכל מתפתח בהתאם להתפתחות הרצון. ככל שהרצון גדול יותר בהתאם צריך שכל גדול לממשו.